ב Edit לא שייכת לכאן, לא מגיע לי להיות כאן בעקבות שיחה שהיתה לי עם העובדת הסוציאלית שבה היא אישרה את המחשבות שהיו לי בראש שאין לי באמת שום בעיה, אין לי שום הפרעה/ מחלה מאובחנת, ואני סתם מחפשת דרך קלה במקום לעבוד קשה בשביל להגיע. לפני כמה שנים הייתי במצב נפשי ממש לא טוב, היה לי דיכאון והפרעת אכילה. אז אושרה לי קצבת נכות מביטוח לאומי לצמיתות. אז תפקדתי כמו אדם רגיל, ועבדתי קשה בשביל זה, אבל האמנתי שאני יכולה. ובאמת הצלחתי. ולאט לאט המצב שלי השתפר, והצלחתי (יחסית) בכל התחומים שרציתי- תואר, זוגיות, חברות, השקעה במלא תחביבים, שיעורי העשרה כלליים, ספורט, ועבודה על שיפור האישיות והביעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 3 תגובות לא שייכת לכאן, לא מגיע לי להיות כאן תוכן<p>בעקבות שיחה שהיתה לי עם העובדת הסוציאלית שבה היא אישרה את המחשבות שהיו לי בראש שאין לי באמת שום בעיה, אין לי שום הפרעה/ מחלה מאובחנת, ואני סתם מחפשת דרך קלה במקום לעבוד קשה בשביל להגיע.</p> <p>לפני כמה שנים הייתי במצב נפשי ממש לא טוב, היה לי דיכאון והפרעת אכילה. אז אושרה לי קצבת נכות מביטוח לאומי לצמיתות.</p> <p>אז תפקדתי כמו אדם רגיל, ועבדתי קשה בשביל זה, אבל האמנתי שאני יכולה. ובאמת הצלחתי.</p> <p>ולאט לאט המצב שלי השתפר, והצלחתי (יחסית) בכל התחומים שרציתי-</p> <p>תואר, זוגיות, חברות, השקעה במלא תחביבים, שיעורי העשרה כלליים, ספורט, ועבודה על שיפור האישיות והביטחון. מאז בערך התחלתי להרגיש רע עם עצמי שאני 'בסדר' ועדיין מקבלת קצבת נכות.</p> <p>זה החזיק שנתיים וחצי בערך, ואז לאט לאט הרגשתי שאני נסוגה. </p> <p>שאין לי אמונה, שהכל קשה מידי, שאין לי טעם להשקיע, כי זה לא שווה את זה, אין תכלית. אני לא טובה בכלום ולא מעניינת.</p> <p>זה לא היה דיכאון. זה היה פשוט התבכיינות ועצלנות.</p> <p>אז אחרי כמעט שנה שהייתי במיטה בחוסר תפקוד וברחמים עצמיים- העובדת הסוציאלית שלי הפנתה אותי לסל שיקום.</p> <p>קיבלתי הכל- דירה, חונכת חברתית, חונכת תעסוקתית.</p> <p>בזכות המלווה התעסוקתית הצלחתי למצוא עבודה די מהר והעבודה שלפה אותי מהמיטה לחיי שיגרה משעממים אבל מבורכים, והתפקוד שלי נהיה הרבה הרבה יותר טוב (עדיין רחוק אבל מהתקופה הטובה שלי).</p> <p>ועכשיו כשאני מסתכלת על המקום שלי- אני אומרת לעצמי- למה אני צריכה לקבל את העזרה הזאת מהמדינה? לא מגיע לי! אין לי באמת בעיה!</p> <p>פעם לפני כמה שנים הייתי באמת צריכה ולא קיבלתי ועדיין הסתדרתי, ועכשיו כשאני לא באמת צריכה את זה- אני כן מקבלת? למה? יש אנשים שצריכים את זה הרבה יותר ממני, ולא מקבלים.</p> <p>אני סתם מתחזה. לא שייכת למתמודדי נפש.</p> <p>ומצד שני- בפגישות עם החונכת החברתית (שהיא ילדה בגילי) אני מרגישה בפער הגדול בינה לביני, בין אדם רגיל (מתמודד, כובש יעדים, עובד בעבודה שכיף לו, עם משמעות, מנצל את הזמן, עצמאי, מתחזק ויוצר קשרים חברתיים, מתחתן, קונה בית ומשקיע בהעשרה עצמית)- לאדם כמוני( עובד חצי יום כמו זומבי, כבוי, ועייף כל הזמן, ולא עושה עם עצמו כלום, מעביר את הזמן מיום ליום, מחכה שיגיעו הגלים של השמחה והאנרגיה). </p> <p>כשהיא מסתכלת עלי בחמלה – אני באמת מרגישה נזקקת, שמגיעה לי העזרה הזאת מהמדינה.</p> <p>ואז כשיש גל של אנרגיה- ואני נפגשת עם חברה נגיד- אני מרגישה נורמאלית לחלוטין.</p> <p>ואני חוזרת הביתה ומעבדת בראש את שתי הפגישות ומרגישה רע עם עצמי. </p> <p>אני בסדר. אני פשוט לא משקיעה בלהתמודד. אין לי באמת בעיה. היתה לי בעבר. עכשיו לא.</p> <p>אשמח לשמוע מה אתם אומרים/ חושבים על זה </p> <p>(אם משהו בכלל הצליח לשרוד עד כאן..)</p> <p>ואם יש כאן משהוא שבאמת מתמודד עם הפרעה נפשית- אשמח לשמוע איך זה ביומיום, איך זה בא לידי ביטוי, ואם הוא מקבל סיוע. (אפשר גם בפרטי, אשמח להכל!)</p> <p> </p> <p> </p> <p> </p> <p> </p> <p> </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה