כבר תקופה כבד לי על הלב. נשברתי לכאב, החלטתי לשתף דרך שיר שכתבתי: בטן מתהפכת. לאן אני הולכת? לאיבוד? לעיבוד? אני אוד מוצל מאש כבר לא מתרגש מהריגוש, מהחידוש. רק הייאוש חונק כמו עשן חבר ישן, אויב עקשן. התכסיתי בפחם שחור וחם. ירקתי דם כדי להיות אדם. עכשיו אני כבויה. שבויה. לא בוכה, לא מוחה, רק דוחה- את עצמי לא מקבלת נעלמת, מאחורי מסכה של עוד הבטחה איזו בדיחה שחורה כמוני. אז... יש לכם כיוון לתת לי? לעזור לי להתחבר לעצמי... תודה