1 Edit מה לעזאזל אני עושה? אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. שום דבר ממה שאני אכתוב לא יצליח לתאר את המצב שלי כמו שהוא. אני מרגישה מועקה נוראית בלב ושקשה לי לנשום כבר. הדיכאון החמיר ונדמה שהוא במצב המקסימאלי שלו, אני כמו זומבי , אין לי כוחות לכלום, גם לא לדבר.. אבל כבר בקטע לא הגיוני.. הפעולה הפשוטה הזאת שאנשים פשוט עושים לוקחת לי כ"כ הרבה אנרגיות שאין לי מלכתחילה, הקול שלי נהיה ממש שקט וקטן מהחוסר אנרגיה ומוטיבציה לכלום, מרגישה חולה. החרדה החברתית שלי הגיעה לשיאים חדשים, כבר לא יודעת איך מתנהגים ומדברים, לא יודעת איך להתנהל בעולם, ואני כבר לא בטוחה שאפשר לטפל בזה, העוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 21 תגובות מה לעזאזל אני עושה? <p>אני לא יודעת מאיפה להתחיל..<br /> שום דבר ממה שאני אכתוב לא יצליח לתאר את המצב שלי כמו שהוא.<br /> אני מרגישה מועקה נוראית בלב ושקשה לי לנשום כבר.<br /> הדיכאון החמיר ונדמה שהוא במצב המקסימאלי שלו, אני כמו זומבי , אין לי כוחות לכלום, גם לא לדבר.. אבל כבר בקטע לא הגיוני.. הפעולה הפשוטה הזאת שאנשים פשוט עושים לוקחת לי כ"כ הרבה אנרגיות שאין לי מלכתחילה, הקול שלי נהיה ממש שקט וקטן מהחוסר אנרגיה ומוטיבציה לכלום, מרגישה חולה.<br /> החרדה החברתית שלי הגיעה לשיאים חדשים, כבר לא יודעת איך מתנהגים ומדברים, לא יודעת איך להתנהל בעולם, ואני כבר לא בטוחה שאפשר לטפל בזה, הערך והביטחון העצמי פשוט לא קיימים..<br /> אני לבד, רגשית ופיזית, הבדידות חונקת..<br /> אין שום דבר שמחזיק אותי בחיים חוץ מהפחד מהמוות שגם הוא הולך ומתגמד אל מול המציאות העגומה שלי, גם דברים קטנים שהיו מעט הסחת דעת לדיכאון כבר לא עוזרים ואני מוצאת את עצמי בבית לא יודעת מה לעשות עם עצמי פיזית, איך להעביר את הזמן.. מרגישה עם הכאב והמועקה שיש לי שהזמן פשוט לא זז, אבל שהעולם ממשיך לרוץ ונהיה ביני לבינו פער מטורף.<br /> מרגישה שיעמום עצום, אך גם אין שום כוחות לעשות כלום.<br /> כולי רק רחמים עצמיים ובאותו נשימה נמאס לי מהמסכנות שלי, בשוק מאיך שהחיים הדרדרו, שהנפש נהרסה, מרגישה שאי אפשר כבר לתקן, לשנות, גם את הדברים הטכניים כמו כישורים, לימודים, הצלחות, רזומה, וגם את הדברים הרגשיים יותר כמו ביטחון עצמי, עצמאות, חברים ..<br /> אני לא יודעת כלום על החיים, לא יודעת להתנהל מכל הבחינות, מרגישה שנכשלתי כאדם בוגר ונכשלת בכל יום מחדש.<br /> אני מרגישה שאני גם לא יודעת לדבר, וקשה לי לחשוב בזמן שיחה.. והתובנה הזאת ממש התחדדה לי בחודשים האחרונים, אני לא יודעת אם זה בגלל קשיי שפה שאולי יש לי ובא לידי ביטוי כיום, או שזה בגלל שילוב של חרדה חברתית עם העובדה שכמה שנים התבודדתי והסתגרתי בבית, אז בעצם כל היכולות הורבליות, והתקשורת הבין אישית נהרסו לי, וכמה תאים במוח נשרפו בנוסף.<br /> אני מפחדת שזה משהו שאי אפשר כבר לתקן, לעבוד עליו, להצליח לגשר על הפערים.<br /> אני באמצע שנות ה20 שלי אבל מרגישה שמבחינת צבירת חוויות ובגרות וכישורי חיים אולי בת 18.<br /> ובאותה נשימה מרגישה בת 70 מתשישות וייאוש.<br /> כל זה ועוד לא דיברנו על הדבר שהביא את כל הזוועות האלה להתפרץ ממני.. האוסידי, שמלווה אותי מגיל קטן והגיע נכון לתקופה זו למימדים עצומים ובלתי ניתנים לשליטה.<br /> ובגלל ההסתגרות בבית והניתוק מהעולם זה הגיע למצב לנוכחי.<br /> נמאס לי מהכל, הכל נראה לי חסר טעם.<br /> אני יודעת שהכל תלוי בי ורק אני יכולה לשנות את גורלי, אבל אין בי די כוחות אפילו להיות קיימת, אז עוד להתחיל לפעול ולנסות לעזור לעצמי? זה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית.. במיוחד כי אני נמצאת הרבה מתחת לתחתית, וכי אין לי באמת תמיכה כלשהי.<br /> איך ממשיכים מכאן?</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה