הצער העצמי הגיע למימדים עצומים, וכבר חונק אותי מבפנים, מרגישה שאני כבר יותר מדי זמן לא נושמת כמו שצריך..
וחיה? אני רק קיימת בעולם, אבל בשום צורה לא באמת חיה.
מרגישה שאני לא מצדיקה את הקיום שלי.
—–

החרדה החברתית וההשלכות שלה הביאו אותי למצב אבסורדי, הערך העצמי שברצפה, הרגשת הזרות העצמית, הדיכאון שמסרב לעזוב ולו לרגע, האוסידי המתסכל והמייאש, הפערים העצומים עם שאר העולם שרק ממשיכים להתרחב, וכולם רצים, לא מתעייפים וממשיכים בכל פעם להאיץ, ואני.. כבר יותר מדי זמן בקושי מצליחה ללכת, עם כאבים ומכשולים אבל וואלה מזיעה כמו אחרי מרתון,  והמרחק ה