1 Edit תהיות של סופ"ש.. אנחנו פה כאורחים לזמן מוקצב, אז למה אני לא מנסה להוציא מעצמי את המירב, המקסימום, לנסות להיות הגרסא הכי טובה של עצמי, לטרוף את העולם, ולנצל כל רגע בחיים, למה אני כזאת פרייארית וקורבן של המציאות ולא כובשת את המטרות והיעדים שהייתי רוצה (שכיום כבר אין לי אפילו בגדר פנטזיה כחלק מהדיכאון והח"ח) למה אני לא מצליחה לשים זין על הפחדים שלי, להיות חופשייה ולעשות מה שבראש שלי, לזרום, להיות האדם שאני רוצה בתיאוריה , עם התכונות אופי והאישיות שכל כך הייתי רוצה. למה אני כבר יותר מדי שנים מונעת מעצמי לחיות, ואיך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה, למציאות שאני עוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 8 תגובות תהיות של סופ"ש.. <p>אנחנו פה כאורחים לזמן מוקצב, אז למה אני לא מנסה להוציא מעצמי את המירב, המקסימום, לנסות להיות הגרסא הכי טובה של עצמי, לטרוף את העולם, ולנצל כל רגע בחיים, למה אני כזאת פרייארית וקורבן של המציאות ולא כובשת את המטרות והיעדים שהייתי רוצה (שכיום כבר אין לי אפילו בגדר פנטזיה כחלק מהדיכאון והח"ח) למה אני לא מצליחה לשים זין על הפחדים שלי, להיות חופשייה ולעשות מה שבראש שלי, לזרום, להיות האדם שאני רוצה בתיאוריה , עם התכונות אופי והאישיות שכל כך הייתי רוצה.<br /> למה אני כבר יותר מדי שנים מונעת מעצמי לחיות, ואיך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה, למציאות שאני נמצאת בה היום, שכבר אי אפשר לחזור אחורה והמצב בלתי הפיך ולא בר תיקון ושינוי.<br /> לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי עד עכשיו הם היו כטיוטה והנה, אני מוכנה להתחיל מחדש את הסיפור שלי, והפעם לשלוט בו מההתחלה.<br /> להיות , לעשות, לחוות, ללמוד את כל מה שהייתי רוצה.. מהילדות, לשנות את כל הדברים שהובילו אותי ועיצבו את האדם שאני היום, את רובם לפחות, ופשוט להיות אדם חדש, משופר, אחר.<br /> ואז אני חוזרת למציאות וקולטת שמה שיש כאן ועכשיו זה כל מה שיש, שזה המצב הנתון ואיתו אני צריכה לעבוד, ולמה אני מחכה כבר ומבזבזת את הזמן שלי בשיט וסבל שלא מגיע לי.?<br /> התפיסת עולם שלי נהייתה כזאת מעוותת, גם אם כי חכמה והגיונית, אבל כ"כ מעוותת כמי שצריכה להמשיך ולשרוד בעולם.<br /> אני רואה בכל דבר רק את הרע, השלילי, וזה מונע ממני להתפתח ולהתקדם, הכל נראה לי תפל וחסר טעם, כאילו כל החיים האלה זה רק משימות ומטלות ואם לא נהנים מהדרך אז בשביל מה?<br /> מרגיש לי כאילו אני שבויה בשבי של עצמי, ואין לי דרך לברוח.<br /> לפעמים אני מרגישה שאיזה סבבה אם הייתי עוברת עכשיו איזה היפנוזה, והיו מצליחים לעשות במח שלי סוויץ, ולסדר את כל הקופסא שכבר מזמן התקלקלה.<br /> אני לא מצליחה להיות חצי שמחה אפילו לרגע.<br /> אני כ"כ ביקורתית ושיפוטית עם עצמי, לא מצליחה לעודד ולרומם את רוחי, אלא ההפך. אני האויב הכי גדול של עצמי.<br /> אני מרגישה שהחרדה חברתית והדיכאון הביאו אותי להיות בנאדם מוזר, אני לא מצליחה להתנהג, לדבר ולחשוב בחברה כמו כולם.<br /> אולי זה בגלל הימנעויות והסתגרות של שנים ששינו את כל הבסיס הנורמאלי שהיה לי בעבר.<br /> הימנעויות שהובילו אותי למעגל הזה של מסכנות וחוסר אונים.<br /> שאין לי מושג איך יוצאים ממנו ואם זה אפשרי בכלל במקרה שלי..<br /> אין לי כבר יכולות ורבליות, נהיה לי אתגר מסובך לתקשר, קשה לי לחשוב ולדבר ולמצוא את המילים שאני מחפשת.. כאילו האוצר מילים שלי הצטמצם, גם טכנית קשה לי לדבר, כאילו אין לי כוחות להשתמש בפעולה הזאת.<br /> והקטע הוא שאני מודעת לכל, גם בזמן אמת.. אבל מרגישה שאין לי את היכולת והכלים להיות רגילה, לשנות את הפאקים בי שאני כ"כ רוצה וצריכה להיפטר מהם.<br /> מה עכשיו? מאיפה מגייסים כוחות להמשיך להילחם?</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה