C Edit אשמח שמישהו יעזור לי להפסיק את זה כתבתי היום בפורום של הפרעות האכילה והבנתי שזה לא לפורום הנכון. אני לא יודעת אפילו כאן, לאן אני שייכת באמת , מה יש בי יותר , מה גרם למה ומה קורה. וזה מה שכתבתי האסון בערבה פגש אותי בנקודה מאוד קשה. 10 ילדים הרוגים ? זה הסיוט של כל מדריך ואיש חינוך , כל צעד קטן שעשינו זה היה תמיד הפחד , שיקרה משהו נוראי , אפילו לאחד. ואיך מצד אחד גם מחנכים וגם נותנים להם את החופש להחליט ושומעים עליהם וגם לוקחים עליהם אחריות ? כי אם אני אתו להם לבדוק אם כולם יצאו עם כובע ומים אז לא אוכל לדעת בוודאות שהם עשו זאת, ואם אישה זאת בעצמי , אז אני לא באמת אתמולעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה אשמח שמישהו יעזור לי להפסיק את זה תוכן<p>כתבתי היום בפורום של הפרעות האכילה והבנתי שזה לא לפורום הנכון. אני לא יודעת אפילו כאן, לאן אני שייכת באמת , מה יש בי יותר , מה גרם למה ומה קורה.<br /> וזה מה שכתבתי<br /> האסון בערבה פגש אותי בנקודה מאוד קשה. 10 ילדים הרוגים ? זה הסיוט של כל מדריך ואיש חינוך , כל צעד קטן שעשינו זה היה תמיד הפחד , שיקרה משהו נוראי , אפילו לאחד. ואיך מצד אחד גם מחנכים וגם נותנים להם את החופש להחליט ושומעים עליהם וגם לוקחים עליהם אחריות ? כי אם אני אתו להם לבדוק אם כולם יצאו עם כובע ומים אז לא אוכל לדעת בוודאות שהם עשו זאת, ואם אישה זאת בעצמי , אז אני לא באמת אתמול עליהם והם ירגישו בבית בובות . אבל יש אולי מחר גשם , מסכנים איך הם ינווטו בגשם , ואם הם יהיו חולים ? אבל מצד שני אם רק ניתח להם לאכול צמר גפן מתוק אז איך הם יצמחו?<br /> וכשאני בוחרת כן להתערב ולשים גבולות זה קשה , כי ילדים בני 19 רגישים מאוד לעצמאות הזאת שהבטחנו להם וקשה להסביר להם מה כבר מסוכן וחסר אחריות או לא. ועשרות זכרונות הלב שיש לך בתור מדריך, והתשלומי מחיר שאתה משלם בשביל שילמדו. והכמעט ונפגע שקורה עשרות פעמים , שגם אם זה בכלל לא אשמתך. זאת אשמתך. כי ככה זה הילדים שלך עכשיו.<br /> מאז האסון בערבה , אני מרגישה שנהרגו לי 10 חניכים, באשמתי , אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליהם ולהפסיק לקרא כתבות עליהם , אני כמו זומבית , או ישנה או בוהה וחושבת עליהם או לא מפסיקה לקרא כתבות באינטרנט עליהם או מבלמסת.<br /> החלטתי ללכת ללויה של אחת מהם… והורדתי את כל החניכים שלי ללכת גם , עם חולצת מכינה , להביע סולידריות , כי עכשיו הזמן שלנו פשוט להביא חיבוק . לכולם , אחד לשני , לעולם המכינות , למכינת בני ציון , לכל אנשי החינוך וראשי המכינות וכמובן למשפחות.<br /> אבל הלוויה היתה הדבר הכי כואב בעולם . מאז אני לא מצליחה לחזור לנשום כרגיל ואני מרגישה אשמה ופחד עצום שכל אנשי החינוך המדהימים האלה לא יהיו מסוגלים להמשיך, כמו שאני לא יודעת אם אני מסוגלת לחזור לעבוד בתחום אחרי ש10 ילדים נהרגו… וכולם כועסים וכולם כועסים. איך אפשר לכעוס אם אי אפשר לנשום , אי אפשר לנשום כש10 ילדים פשוט נהרגו. ומי אני שבכלל אכאב את זה . אני צריכה לא להיות מרוכזת בעצמי וללכת לחזק ולעזור . אבל אני מרגישה שאני משתגעת.. אני לא מצליחה לעצור את זה , זה לא עוזב אותי</p> <p>והאמת מה שלא עוזר אותי זה לא רק זה. זה שאני פשוט לא מצליחה לחזור לתפקד. אני כבר שנה בבית שבוע טוב שבוע רע . אני לא מצליחה להתייצב למצב שבו אחפש עבודה ולא מצליחה להגיע לחברים בכלל או ללימודים רב הזמן. אני מרגישה שכל מי שמסביבי מוותר עלי ומאוס ממני ואני רק רוצה את החברים שלי איתי.<br /> אני לא יודעת מה לעשות כבר , לפני יום חמישי חשבתי הגעתי לנקודה חזקה ולמדתי שלא הכל הוא אשמתי והכל פשוט התפוצץ לי בפרצוף עם סיפור שלא באמת שייך לי. ובמקום ללכת ולעזור בכל מה שאני יכולה אני נכנסת לתוך הכאב שלי ואין לי מושג איך לצאת<br /> אני ככ רוצה שירגיעו אותי שאני לא בן אדם כזה רע ושאני לא כזאת אפסית ושיש בי מה לאהוב אבל ברור לי שכל זה צריל לבוא מבפנים . אני כבר לא יודעת מה היא המציאות ומה לא. אני ממש צריכה עזרה ואני אפילו לא יודעת איזו </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה