אני לא מבינה איך פעם היה לי פשוט יותר לתפקד. לקום בבוקר , ללכת לישיבה , להכין פעילות , לעשות שיחה , לתכנן את המשימה הבאה , לעזור לאחרים לתכנן אותה , לוודא שהם בסדר , לתת להם יחס לא קצת מדי ולא יותר מדי , לראות שאני לא מפספסת מישו , לחשוב איך אני מעבירה את המסר בדרך עקיפה לאהוב אותם , לאהוב אותם הכי חזק ובלי תנאים ולכעוס עליהם גם כשאני לא רוצה כי עכשיו הם לומדים. וכל תגובה שלהם אסור לקחת ללב , אבל איך ? הם הרי באמת חשובים לי כלכך. והאמת הם כלכך הרבה! וכל יום היא רכבת הרים רגשית , כי מצאתי את מה שנועדתי לעסוק בו וזה לחנך. אבל שחכתי להג