C Edit הייתי רוצה פשוט לרצות אני כבר תקופה ארוכה בתוך הבור הזה בו אני מנהלת מאבק בתוך הראש אם אני חזקה ואני יודעת מה אני עושה או שאני פשוט משקרת לעצמי. בשנה האחרונה פניתי כבר למספר יחסית לא קטן של מטפלים מטפלים . ואיכשהו רובם הם טראומה בשבילי. או שהרגשתי שלחצו עלי יותר מדי, להתמודד עם הדברים הכואבים כשהרגשתי לא מספיק חזקה ולא הצלחתי להכיל אותם ביחד עם חיי או שהרגשתי שמנתחים אותי באופן מנותק מהפידבקים שנתתי , שלמילה שלי שהניתוח לא נכון , אין שום משמעות , שכבר החליטו בשבילי מה אני ואני סומכים על המילה שלי ועל ההיכרות שלי עם עצמי שהלבישו לי כובע של מחלה מסויימת שהפעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 7 תגובות הייתי רוצה פשוט לרצות תוכן<p>אני כבר תקופה ארוכה בתוך הבור הזה<br /> בו אני מנהלת מאבק בתוך הראש אם אני חזקה ואני יודעת מה אני עושה או שאני פשוט משקרת לעצמי.<br /> בשנה האחרונה פניתי כבר למספר יחסית לא קטן של מטפלים מטפלים . ואיכשהו רובם הם טראומה בשבילי.<br /> או שהרגשתי שלחצו עלי יותר מדי, להתמודד עם הדברים הכואבים כשהרגשתי לא מספיק חזקה ולא הצלחתי להכיל אותם ביחד עם חיי<br /> או שהרגשתי שמנתחים אותי באופן מנותק מהפידבקים שנתתי , שלמילה שלי שהניתוח לא נכון , אין שום משמעות , שכבר החליטו בשבילי מה אני ואני סומכים על המילה שלי ועל ההיכרות שלי עם עצמי<br /> שהלבישו לי כובע של מחלה מסויימת שהפך מאותו רגע כל מילה שלי לדרך לשמור על המחלה , אפילו האמונה שלי בעוצמות שלי נתפסה כבדיחה וניתוק מעצמי<br /> וכל מילה שהוספתי היתה רק המחלה שהשתלטה עלי ששולטת בי מסתבר, כל חיי .<br /> כשאמרתי שאני אוכלת , אמרו לי שאני חושבת שאני אוכלת<br /> כשאמרתי שאני סומכת על עצמי ושאפשר לסמוך עלי<br /> התחמקו מהבקשות שלי , שכולם היו תמיד קשורות ההחלמה.<br /> וכשהתחננתי שלא יכריחו אותי להישקל או ללכת לדיאטנית כי זה החזיר אותי למקומות קשים לפני המון שנים. שוב האשימו את האנורקסיה .<br /> לא עזרה בדיקת דם תקינה וכמובן גם לא ההסבר שלי שככל שהם מכניסים לי לראש שאני אנורקסית וחולה ככה אני גם מתייחסת לעצמי ואני אוכלת מעט. הרי מה שהחזיק אותי כל השנים מחוץ האובססיה היתה האמירה לעצמי שאני בן אדם ושאני לא שונה ולא חולה שמותר לי לאכול. שאני לא אנורקסית שאני לא מגלמת תפקיד מסויים שאני פשוט אני ומותר לי. אבל לאנורקסית היה אזור לאכול בראש שלי.<br /> באיזשהו שלב הראש שלי נכנע והאמנתי להם , אבל שם אבדו לי כל הכוחות .. אם כל השנים האלה זו הייתה האנורקסיה ולא אני , אז מי זו אני ? אין פה כלום, כל מי בידיוק אני נלחמת ? ולמי אייחס את חוויות ההצלחה שהיו אמורות לתת לי כוחות למאבק. ופשוט נבלתי<br /> והסכם להתאשפז כי חשבתי שאני חיה בעולם משלי<br /> אבל אז שמעתי מה עושים שם, שbmi מסויים הוא מדד הצלחה<br /> שאם אני לא מסיימת ארוחה ולא מוכנה לאישור יכניסו לי זונדה, בכח גם אם צריך, כשאמרתי שאני רצה , מנהלת המחלקה התפוצצה מצחוק<br /> ולגבי יציאות מהמחלקה? אולי לאיזה שעה לסיבוב עם מטפל סביב המחלקה.<br /> אבל בכלל לא את כל זה צלצלתי לשמוע<br /> רציתי לשמוע איך עוזרים ללב שלי ואיך מלמדים אותי לא לפחד מאנשים ולאהוב את עצמי<br /> מבוהלת ומזועזעת שאלתי אותה – יש משהו טוב שאת יכולה לספר לי ? שהוא לא קשור לאוכל ומשקל ?<br /> כמו טיפול באומנות ? או פסיכודרמה ?<br /> הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר שמגיע לי עונש חמור או שאני לגמרי משוגעת שאין עם לדבר בכלל , שאני לא בן אדם.<br /> אז לא הסכמתי ללכת ומאז הכל הסתבך ועזבתי את אותה המסגרת .<br /> הכובע של האנורקסיה מגיל 17 ישב לי חזק על הראש, לא היה לי סיכוי להיות בן אדם מלא ועוצמתי שכבר לא מצמצם את עצמו<br /> אבל מצד שני<br /> גם לאשפוז אלטרנטיבי לא הלכתי וגם אשפוז יום לא הסכמתי לבדוק<br /> וכולם מסביבי חושבים שמנסה בכח לא להחלים מתייאשים ממני אחד אחד . ואומרים לי… זה גדול עלי עכשיו… / את צריכה לצאת מזה לבד/ לא הייתי צריך להיכנס לזה/ את הדבר ההכי נורא שקרה לי/ את רק מתדרדרת / את מתכחשת / את נראית רע / את מצפה מאחרים יותר מדי / את כבר לא קיימת מרב אנורקסיה/ זה מפחד / תעשי לי טובה פשוט שוב קבלת רגליים קרות/ למה את הולכת סחור מה הבעיה ? פשוט תתאשפזי זה ברור כבר לכולם שזה מה שצריך לקרות / זה הרבה להכיל אני צריכה את הלבד שלי/ קשה לי בחברתך את מזכירה לי את אחותי / החברה לא תציל אותך / אני מתרחק ממך בשבילך , כי אני מסיח את דעתך מההתמודדות / את צריכה להיות לבד / את צריכה להבין שיש לנו חיים .<br /> אני לא מבינה..<br /> אני רק ביקשתי חיבוק<br /> לא ממך ולא ממך רק ממישהו אחד .<br /> אין לי אומץ לבקש עזרה , אני יודעת מה תיהיה התשובה<br /> לא הייתי מתקשרת לאף אחד כמעט, כדי לא להפריע להם בחיים . אבל אז זה לא בסדר , אני מרחיקה את כולם אז אני כן מתקשרת ואז זה לא בסדר כי יש להם חיים …<br /> "אבל אהובה , עד עכשיו באמת מצאת משהו רע בכל טיפול,<br /> כנראה יש משהו שם שאת לא מוכנה לשחרר עדיין ,<br /> אני לא שופט אותך "<br /> "… אבל אני באמת לא מצליחה לרצות , איך משנים את זה ? אני באמת לא מצליחה , אני לא יודעת "<br /> " זה פשוט כנראה עדיין צריך היה לקרות וזה פשוט יקרה כשזה יהיה נכון "<br /> אני חושבת שהוא קצת צודק<br /> ואז פתאום הרגשתי את התחושה הזו ,<br /> שלמרות כל מה שאני באמת מרגישה אני נהנת ושמחה , אני חייבת להיות .. אחרת לא אוהבים אותי<br /> ושופטים אותי שאני לא מחלימה.<br /> ואני באמת לא מוצאת את הרצון, ואני לא מצליחה לעשות עם זה שומדבר ובינתיים אני סובלת ולא ממש רוצה לצאת מהבית . ועדיין אני לא רואה טעם לשחרר את ההגנות<br /> הרי אני לא באמת רוצה לחיות<br /> אני לא יודעת איך<br /> ולא יודעת אם יהיה מי שיצליח לעזור לי בזה<br /> כי אם אני אהיה בלי המחלה אני לא ארגיש שיש לי זכות לבקש עזרה<br /> אבל עם המחלה אני לא מוכנה לקבל את העזרה.<br /> אני כותבת כאן גם כי הרגשתי שאני מאוד צריכה לפרוק<br /> וגם רציתי לשאול מה גרם לכן לרצות ? מה מחזק אתכן ברגעים הקשים על מה אתן חושבות ומה אתם מדמיינת בסוף התהליך הזה שגורם לזה להיות שווה את זה ?<br /> אני שואלת לא בזלזול אלא הרצון עמוק להרגיש משהו כזה<br /> אני מרגישה שאני עזרה בלמצא למה , למצא על מה להלחם או משהו שפשוט יגרום לי לרצות לחיות ולהאמין שאני אצליח לחיות בעולם.<br /> ממש אשמח לשמוע את מה שאתן מרגישות , אני באתי ללמוד מכן</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה