מתי יעזוב אותי בשקט הדחף לבולמוס? מתי יעזבו אותי לנפשי ההקאות? מתי יפרדו ממני הצומות הכפויים, הקשים, המטריפים את הדעת?
ולא, לא כי אני רוצה לרדת במשקל. למרות שאני נחשבת בעודף משקל. למרות שכל חיי עברו עלי בדיאטות שונות ומשונות, ובהערות פוצעות מהסביבה.
פשוט אני כרגע התחלתי טיפול פסיכולוגי. והפחד שלי ממה שיצוף בו, וטראומה שעברתי, הצמיחו בי את המפלצת הזאת. הדחפים האלה. ואני סובלת. ושונאת. וכועסת. ואשמה. ומבוישת מעצמי. ורוצה לא להרגיש עוד כלום. פשוט לא להיות. כמה לב אחד יכול להרגיש חרטה? ופחד? וכאב? ושנאה עצמית? ואני מנסה להיכנס לתהליך. ו