יש ימים טובים בין ימי המערה לימי הקושי

מחרתיים הטיפול החמישי שלי, הטיפול הראשון בטקסול, יהיו לי ארבעה כאלה…יש לי ציפייה שארבעת הטיפולים הבאים יהיו אפשריים יותר מהארבעה הראשונים ה AC, מקווה שלא אתבדה…

כתבתי בפעם הקודמת על ההתמוטטות שהייתה לי באמצע הליכה ביום ראשון שעבר, לקח לי הרבה זמן לחזור ללכת ובאמת ביום ו' האחרון חזרתי ללכת, אבל בצורה לגמרי אחרת, בקצב אחר לגמרי…אני הולכת לאט, לא מעלה דופק, פשוט טיול…

ההתמודדות עם מגבלות הגוף וההתמסרות למסוגלות המוגבלת, גם אם באופן זמני, היא שיעור לא פשוט עבורי. אני שרגילה להתמודד עם הכול, במאמץ, בהשתדלות, בניסיון להיות טובה, בחריצות בעשייה שכול כך מרגיעה, צריכה כעת לאמץ התמודדות אחרת…קשב, סבלנות, התמסרות לסוג של איטיות, הרחבת טווח הקבלה שלי את עצמי…מקווה בשבילי שהשיעור הזה ימשיך איתי גם אחרי הסרטן.

היום אני מרגישה טוב. כך היה גם אתמול. זה מדהים עד כמה הימים בהם מרגישים טוב מייצרים סוג של "מחיקון" מסויים לימים הקשים, כשאני מרגישה טוב אינני זוכרת ממש את "ימי המערה", זוכרת שהם היו, שהיה קשה, אך לא זוכרת מה בדיוק היה שם.

ההתמסרות לתחושה הטובה, תחושת הבריאות הזמנית קלה לי יחסית..ואני מזכירה לעצמי שיש לי עוד את היום ומחר עם תחושה יחסית טובה עד הטיפול הבא…

אני מלאת מוטיבציה לעשות דברים, לסגור דברים לקראת ה"מערה החדשה" שהרי הטקסול יהווה מערה אחרת…אולי פחות חשוכה?

בוחרת להעלות את התמונה שלי לפני הטיפול הרביעי, הרגעים בהם הרגשתי טוב והבהרתי לעצמי שזה מספיק בשביל לחייך את התחושה הטובה ברגע לפני…הימים שאחרי אתן כבר יודעות היו פחות מחוייכים.