"ילד רוצה ילד. כזה מטופל עוד לא היה לי"

"אתה צעיר. אל תחשוב על זה עכשיו. וגם אם זה לא יקרה, תמיד יש אלטרנטיבות!" -"ובכלל, בגיל שלך, אתה כל כך צעיר!"

זה אומרים לי הרופאים שלי. וההורים שלי. בתגובה לזה שהסבירות שלי להיות עקר היא גבוהה. מאוד מאוד גבוהה.

אומרים – "אל תסתכל על מה שלאחרים יש ולך אין, תהיה מרוצה ממה שאתה מקבל בחיים" ו-אוקיי. וואלה. יש דברים שאני יכול לומר בכנות שהייתי מרוצה מהם במהלך החיים שלי.
דברים יותר, דברים פחות, דברים שלמדתי להסתדר בלי אבל… להיות עקר. זה דבר שאני אפילו לא חלמתי בסיוטים הכי גדולים שלי. (וחלמתי דברים גרועים, למשל, כמו מוות ממחלת סרטן סופנית ששולחת גרורות לכל הגוף, או מוות כתוצאה ממלחמה גרעינית שהורגת אותי)

אני לא אדם שהוא תמיד אופטימי וגם לא תמיד נלחם על דברים עד שזה מגיע לדברים האלו, שהם דווקא מאוד חשובים לי. אני יודע שזה המטרה האחרונה שלי לחיים האלו, כי אם לא, מה החיים שלי שווים.

את מה שרציתי להספיק, ניסיתי להספיק. אמנם לא הרבה, בטווח זמן של השנים 1997 – 2015, אבל עדיין. הספקתי דברים לא מעטים. אז נכון שלהבדיל מבני גילי עדיין לא הזדיינתי ועדיין לא שתיתי אלכוהול ונהגתי או בכלל, נהגתי, או שתיתי אלכוהול, אבל כן הספקתי לראות ולחוות דברים מזווית שונה

ולקבל את ההודעה הזו שאומרת שהסבירות שלי להיות עקר היא גבוהה מאוד זה טראומה, כי… מי תצא עם מישהו שהוא עקר. מי תרצה מישהו עקר.

לאבא שלי יש חבר שהוא עקר. וההורים שלי בעצמם היו בסיכוי גבוה להיות עקרים. אותו חבר נגזרו עליו חיי בדידות שלפעמים אני שואל את עצמי למה הוא לא מתאבד. ובאמת, לא מקטע רע, אלא מקטע שפשוט, מה שווה כל כסף שיש בעולם שמאפשר לך לקנות דברים במסעדות יוקרה או כל דבר חומרי אחר כשאין לך אפשרות גם לתת ממה שאתה יכול לממן לעצמך למישהו שאתה אוהב, או מישהו שקשור אליך, בעיקר מישהו שאתה יצרת. מישהו או מישהי. אותו חבר אגב חי חיי בדידות ומאדם סופר נורמטיבי, נאה (ממש ממש יפה היה בצעירותו), כשרוני, נשוי ובעל חיי עבודה וכושר עבודה הוא הפך לאדם שמתגלגל מאשפוז פסיכיאטרי אחד לאחר, מסתגר בבית, מנותק מהעולם, בדיכאון סופני. אם יש כזה דבר…

בעבר כשיצאתי עם האקסית שלי אז היינו רואים הרבה "בייבי בום" ביחד ובימים הטובים שלנו אפילו חשבנו שאם נחזיק מספיק זמן ביחד אולי יום אחד גם אנחנו נהיה מהזוגות המאושרים האלה שבוכים מרוב אושר בבייבי בום ויראו אותנו בטלוויזיה אבל פאק איט. למי אכפת מהטלוויזיה, כשאתה בעצם זוכה להגיע ליום שמח מאוד שבו יש לך המשך
שהחיים אומרים לך "הנה. היית עד עכשיו מספיק טוב, עמדת במבחנים שהצבנו לך (או משהו) ועכשיו אתה מקבל פרס! תוכל להמשיך להפיץ את הטוב שלך דרך ילדים"

זהו שלא לכולם

ודווקא עכשיו ברגעים שבהם אני סופר עצבני וסופר מתוח וסופר לבד, פאקינג לבד, אני צריך להתמודד עם העצבים והגחמות של ההורים שלי
אותם הורים ששוכחים שלפני קצת יותר מ20 שנה הם היו בדיוק באותה סירה: בא רופא, אמר להם שאין להם סיכוי להביא ילדים, שהם בסבירות גבוהה להיות עקרים

אז נכון שבסופו של דבר כן יצא להם ילדים אבל הי. הם שוכחים את הכעס שהם היו בו, את האפשרות שהם בחנו אפילו לאמץ. אז נכון שלאמץ זה דבר חשוב כי מסכנים הילדים שהגיעו למשפחות אומנה ולפנימיות – לא מגיע להם הסבל הזה ואני בעצמי הכרתי ילדים כאלה והתנדבתי איתם ואני יודע כמה שזה קשה להיות במקומות האלו – אמנם לא חוויתי את זה על בשרי אבל שמעתי סיפורים וראיתי דברים לא קלים, התחברתי עם אקטיביסטים שנלחמים בעובדות סוציאליות ובפקידות סעד ואני יודע. אני יודע את הגיהנום שהם עוברים ואני יודע שאלו חיים טראומטיים לילד, לגדול בין פנימיה לבתי אומנה וזה לא מגיע לאף אחד
אבל אימוץ הוא לא בשבילי.
מי שירצה לשפוט מוזמן (וגם לצלוב) אבל זה מה שאני מרגיש, אני לא יכול לחיות בידיעה שהילד שאני מגדל הוא לא הילד שלי. וגם שיום אחד הוא ידע שאני לא האבא שלו, והוא ישנא אותי, גם אם אני אהיה האבא הכי טוב – אני לא הדבר האמיתי.

בכל אופן, אני באמת לא יודע מה לעשות. מה שבטוח, אם הייתה לי מישהי, והייתי מספר לה על זה עכשיו, היא בטוח הייתה רוצה לעזוב כי… מי תרצה מישהו שהוא עקר? מה שווה סקס אם אתה יום אחד לא תוכל להגשים לה את החלום (ובד"כ בנות מתות על ילדים וגם רוצות ילדים) וגם כמה זמן אפשר לשמור דבר כזה בסוד מפרטנרית?

אני באמת לא יודע מה לעשות כבר, וזה מצחיק, כי דווקא עכשיו כשאני הכי צריך עזרה, אין לי מושג איפה למצוא אותה

וזה מרגיש כל כך לבד ומעצבן וזה מצריך ללכת לעשרת אלפים רופאים שכל אחד בתורו נוגע לך בז$ן ובאזור ולוחץ ושואל כמו אידיוט אם זה כואב כשברור לו שכן ומיליארד אנשים בחוץ בתור ואתה עוקף את כולם כי אתה קיבלת דחוף אבל גם החייל שלפניך הוא דחוף וגם הסבא הזקן שסובל מאימפוטנציה הוא דחוף וכולם דחופים ו

נהייתי עייף מכל הריצות. עייף, מיואש, וגם מתחיל לבזבז כסף על טיפות אופטלגין כי זה הדבר היחיד שמצליח להחזיק אותי רגוע, אחרת אני יכול לשבור עציץ על ראש של בן אדם מרוב כאבים

"קח את הזמן יש לך את כל החיים", המשפט הזה כנראה לא תקף כבר לגביי. עכשיו רק נשאר להתרגל לרוע הגזירה.
או להילחם קצת יותר. בכוחות האחרונים שנשארו