עינת 123

אני מוכרת בבטוח לאומי עם קצבת נכות מזה שנתיים. אני מנסה להסדיר את כל ענייני הכספים ולחזור להפקיד כסף שהפסקתי להפקיד בחשבון הפנסיה כשהפסקתי לעבוד. הבנתי שיש ביטוח על אובדן כושר בפנסיה. מצד שני מפחדת שאיבדתי את הכיסוי כבר... את מי שואלים? מי מבין בזה?

הי. אני יודעת שהרוב פה מתמודדים "רק" עם דיכאון ו/או חרדה, ולצערי אני מתמודדת גם עם התיוג כ' חולת נפש' או מתמודדת בשם המכובס/ד בגלל הפרעה בי פולרית. עד המשבר לפני 3 שנים עבדתי והיו לי הפקדות שוטפות לפנסיה ולכל מיני. מאז המשבר בו התפוטרתי, לפני 3 שנים, הפסקתי את ההפקדות. אני רוצה לחזור ולתקן וקולטת שמה שעוצר אותי זה הפחד מחווית מילוי הטפסים. אני זוכרת כמה התבלבלתי והתלבטתי אם לשקר על דיכאון או לא- ועכשיו התיוג שלי הרבה יותר רציני. והוא כתוב במערכת של קופת חולים. .. למישהו נסיון עם זה? תובנות/הארות/הערות יתקבלו בשמחה

כל מי שהיה ילד עם משקפיים מכיר את זה. המשקפיים מתלכלכות לאיטן בלי שתשים לב לזה. לאט לאט הם מתמלאות דוק מלוכלך... ואז מישהו אומר "איך את רואה משהו ? מוריד אותם, מנקה את הזגוגיות ומחזיר. ואוו העולם כאילו אותו דבר- אבל לגמרי אחרת. פתאום יש צבעים, וחדות. אז ככה אני מרגישה פתאום עם התרופה החדשה. בכזו מהירות ואפקט אני מפחדת שעברתי לצד השני (הראיות: הסתובבתי כל היום ברגל, כולל צילום חזה כי יש לי סדק בצלעות, קבעתי עם חברה ללכת לפסטיבל (?!) לעוד חודש, סגרתי הרצאה בהנחיית לעובדי השמה, הציעו לי עבודה להמשיך מחקר באוניברסיטה ודיברתי עם איזעוד...

שבוע שעבר התחלתי תרופה חדשה. אריפליי. טפו טפו טפו היא עובדת. ואני מתקשה להכיל את השינוי והפער בין 4 חודשים במיטה חסרת כוחות אלי עכשיו- עושה, מסתובבת... היום התחלתי להחזיר טלפונים לחברים שסיננתי כבר חצי שנה. הפחד מההיפו מקנן. הפער הבלתי נתפס בין לפני שבועלעכשיו- השינוי כ"כ חד. לא בפעם הראשונה. אבל זו תחושת השגעון הפרטית שלי. מעולם לא הייתי פסיכוטית וזו תמצית תחושת חוסר השליטה- שינויים כ"כ גדולים שאים בשליטתי. .

מה ההבדל בינם לבין עוס שיקום בקופת חולים?

היי כולם. שנים לא התחלתי תרופה חדשה.. הנסיון שלי עם תרופות מעורב. . לא קראתי את העלון הפעם, ופשוט לקחתי. אני יותר מידי זמן בלי שינוי ורע לי- אז לפחות אעשה את הדבר הקטן הזה )הרבה יותר קל מלהתחייב לעשות ספורט או להתראות עם אנשים ...) ובכל זאת - למישהו נסיון עם התרופה?

אני מאלה. כלומר כשאני מאוזנת. היה עצוב מבאס ולא מפתיע שמי שהתייחס בצורה הכי סטיגמטית לפסיכולוג המתמודד זה פסיכולוג וקבוצת הפסיכולוגים. ... חלק מזה שהיה כ"כ קשה לי היה ההתמודדות הנוראית של העמיתים והבוסית כלפי כשזה קרה, וזה שאני יודעת כמה מי שעסוק רב היום בלתייג אחרים - רואה את הכל במגירות. בגלל זה גם כשהתייצבתי לא יכולתי לחשוב על לנסות לעזור לעבוד כשכירה ולהביא את עצמי באופן אותנטי. ואחרי 15 שנה במקצוע אני לא יודעת לעשות משהו אחר. איך יוצאים מהפלונטר?

מעניין אותי מה תגידו - ואולי שווה לכתוב את זה ספציפית בקבוצה של מאניה דפרסיה. כתבו כאן השבוע על התמכרות לדכאון. אני מסתכלת על התקיעות הדכאונית שלי מהצד השני - לאחר שחוויתי פעם מאניה, ולאחר כמות לא מבוטלת של אכזבות, יש לי חרדה מתחושות שמחה, עונג וקלילות. בשנים האחרונות כמעט כל חוויה כזו הובילה למשהו שלילי. יותר מדוייק לקרוא לזה שיפוטיות שמכבידה ומכבה מאוד. אפילו במדיטציות תחושת הבעבוע הגופני, הזרימה של האנרגיה, מחוברת לחרדה. כנראה שהפתרון הוא לא לזרוק את התינוק עם מי האמבט, אבל באין ויסות צמצמתי עצמי למשחק סכום 0. (שוב לא עניתיעוד...

אני הולכת ונמנעת לאט לאט מהעולם... פחות עצובה אבל מתביישת וחסרת תקווה לשינוי. כבר נוח לי מידי בשגרת ה"להשאר במיטה" ככה שאני לא עושה כלום לטובתי, ובטח שלא רואה אנשים. בבדידות אין מראות מכאיבות (וכן, מבדידות האנשים נהיים קשים) ואין מאמץ של לשמור על עצמך מפני אפאחד- כי אין אפחד. מצד שני אלו לא חיים. אין יצר אבל גם אין יצירה. רגוע אבל מת. וכן, מאוד מפחיד אותי לחיות. במיוחד מאוד מפחיד או יותר נכון מביש אותי שאלו הם חיי. הפסיכולוגית העלתה אופציה של סל שיקום. וכאילו אני יודעת בגלל עבודתי - אבל לא באמת. אני מוכרת ברווחה, ומעולם לא ניעוד...

נתקעתי שעות בלחטט בפלאפון של אבי שנפטר לפני חודשיים. מצאתי והקשבתי להקלטת השיחה האחרונה שהוא עשה עם מישהו בטלפון- התקשר אליו מישהו שרצה להציע לו עבודה, מידי פעם הם היו עושים פרויקטים בחשמל ביחד. אבא היה מאושפז. השני של אותו מה שלומו ואבא היה כ"כ אמתי. שלא משהו. שיש לו עוד שבוע (נפטר אחרי 10 ימים) למרות שאף אחד לא אמר לו כזה דבר. ברור שהאיש מהצד השני לא ידע מה להגיד חוץ מהקלישאות הרגילות "תהיה חזק". שמעו שהוא רוצה לסגור כבר את השיחה. .. אבא החמוד הרגיע את שניהם ואמר שכנראה לכך דבר יש סוף, והודה לו שהוא התקשר. ממש הרגשתעוד...

היום נכנסתי לפרופיל של אמן שהכרתי בפייסבוק וגיליתי שהתאבד. בחור בגילי פחות או יותר. לפני מספר שנים היו בינינו מספר שיחות שלא התפתחו לפגישה, נראה לי בעיקר כי גר רחוק ממני. גם כשזה התמסמס (סתם לא עלה) נהניתי לראות ולהגיב על התמונות שיצר. לפני שנה דיברתי אתו כי שכנעתי את אמא לקנות ממנו יצירה. זה לא יצא לפועל. בספטמבר הייתה יומולדת להורים שלי (נולדו באותו תאריך). אבא שלי ביקש מאמא שתקנה את התמונה לסלון כדי שיכיר אותה. אבא היה מאוד חולה ונפטר ב18.11. היום נכנסתי לפרופיל של ארטיום, שמזמן לא העלה יצירה חדשה, וגיליתי שהתאבד חודש לפנעוד...

שכלתי את אבי. אבא נפטר לפני 5 ימים אחרי שטיפלנו בו מספר חודשים. בחודש האחרון ממש הייתי כל הזמן בטיפול בו ושבועיים אף ישנתי בבית חולים אתו. עם זאת מותו לא היה טראגי. הוא לא רצה למות. בכלל. הבנתי שבאמת מי שחי טוב- מת טוב. הוא מת מוות לא נעים בלשון המעטה אבל היה עטוף בי, באמא, בחברים. רק איתי הוא יכל לדבר על הפחד מהמוות. על חוסר הרצון למות. החזיק לי את היד. נשבר לי הלב כשבקש בהשלמה עם חוסר הברירה המציאותית שהמוות מגיע והוא הולך שאשחרר אותו... יש הרבה אנוכיות בקשרים המשפחתיים שלנו. אני למשל מרגישה שהחיים שלי הרבה יותר טראגייםעוד...