שכלתי את אבי. אבא נפטר לפני 5 ימים אחרי שטיפלנו בו מספר חודשים. בחודש האחרון ממש הייתי כל הזמן בטיפול בו ושבועיים אף ישנתי בבית חולים אתו.
עם זאת מותו לא היה טראגי.
הוא לא רצה למות. בכלל. הבנתי שבאמת מי שחי טוב- מת טוב. הוא מת מוות לא נעים בלשון המעטה אבל היה עטוף בי, באמא, בחברים.
רק איתי הוא יכל לדבר על הפחד מהמוות. על חוסר הרצון למות. החזיק לי את היד. נשבר לי הלב כשבקש בהשלמה עם חוסר הברירה המציאותית שהמוות מגיע והוא הולך שאשחרר אותו…
יש הרבה אנוכיות בקשרים המשפחתיים שלנו.
אני למשל מרגישה שהחיים שלי הרבה יותר טראגיים. לא חייתי