אני הולכת ונמנעת לאט לאט מהעולם… פחות עצובה אבל מתביישת וחסרת תקווה לשינוי. כבר נוח לי מידי בשגרת ה"להשאר במיטה" ככה שאני לא עושה כלום לטובתי, ובטח שלא רואה אנשים.
בבדידות אין מראות מכאיבות (וכן, מבדידות האנשים נהיים קשים) ואין מאמץ של לשמור על עצמך מפני אפאחד- כי אין אפחד.
מצד שני אלו לא חיים. אין יצר אבל גם אין יצירה. רגוע אבל מת.
וכן, מאוד מפחיד אותי לחיות. במיוחד מאוד מפחיד או יותר נכון מביש אותי שאלו הם חיי.
הפסיכולוגית העלתה אופציה של סל שיקום. וכאילו אני יודעת בגלל עבודתי – אבל לא באמת.
אני מוכרת ברווחה, ומעולם לא ניגשתי לסל שי