השבוע הרביעי ללא התקף!

יום שישי הייתה סטייה קלה, אבל יום שישי שבת תמיד קצת מבולגן.
מי היה מאמין, ארבעה שבועות, משמע, חודש!
חודש שלם!
אני לא מאמינה שאני מצליחה לעשות את זה תוך כדי כל הבלאגן הזה של הלימודים!
וכל החוסר סדר הזה! וזה שאני מבלה מלא זמן לבד בדירה שלי.. מנסה להגיד בקול שאני צריכה לחרוש אבל בתכלס מבלה במחשב בלחקור על העולם. כאילו כל מה שקורה לי בשבועות האחרונים, זה כל הסימפטומים שאמורים להוביל אותי להתקף אכילה.
גם  רוב הזמן מאוד מתחשק לי התקף. בולמוס. לאכול מהכל. אבל אני חזקה יותר הפעם.
אני מודעת יותר. הקול שאומר לי שזה רק יגרור אותי למטה יותר, לדיכאון, לתחושות רעות יותר. הקול שאומר למה? זה לא יועיל בשום דבר. התקף אכילה לא ייקל עלי בשום צורה ריגשית אלה להפך. ואני צריכה לזכור את זה. יש לי נטייה לשכוח את זה. להתעלם מהעובדה הזאת. ההתמכרות הזו, לתחושה בה האוכל נכנס באופן לא הגיוני לתוך הגוף שלי, בלי הפסק, וממלא אותו וממלא, ההתמכרות להתנתקות מהתחושות הרגשיות לרגע, ואני רק אוכלת ואוכלת ואני לא מרגישה באמת שום דבר חוץ מטעמים שנכנסים לי פנימה. יש תחושה רגעית ממש רגעית שהיא טובה. אבל היא כל כך רגעית! היא כל כך לא שווה את זה! את התחושה שאחר כך אני לא סובלת אותה יותר, ואחר כך אני כבר שונאת את האוכל הזה שנכנס לי לתוך הגוף, ואני לא מצליחה לעצור את הבולמוס הבא והבא שאחריו.. וזה שהבגדים לא עולים עלי שוב, ושאני לא רוצה לצאת להפגש עם חברים, ושאני פתאום מתרחקת מכולם.
אז לא! אין יותר התקפי אכילה כאלה! ואם יהיה אז לא נורא. אני בחיים לא אגיע למה שהיה פעם, אני תמיד משתפת ואני תמיד בטיפול ואני אף פעם לא לבד!
וזה מה שהכי חשוב. זה אף פעם לא להיות לבד עם הדברים שאני עוברת.. 
אני אוהבת את עצמי
אני אוהבת את גופי
אני רוצה שיהיה לי טוב!
מחכה שהמבחן הזה ייגמר ואני אוכל להתחיל להשקיע בעצמי יותר.. בטיפול, בחיפוש עבודה שמתאימה לי, בחוג שיעשה לי טוב. אולי יוגה, רציתי אקרו באלאנס, רציתי ללמוד מלא דברים, חשבתי לחזור גם לריקודי בטן שלמדתי לפני שלוש שנים.

אני מלאה תשוקה!
לחיים:)