קרובה ממש לנפילה.

חוזרת הביתה.
פותחת דלת מקרר.
קציצות, ירקות, גבינה, קינוח.
פותחת מגירה, גבינות..
השתהות.
סוגרת מגירה.
סוגרת דלת מקרר.
פותחת מיגרת עץ.
שוקולדים, מושיטה יד, יד חוזרת.
ליפול. לא ליפול. לאכול משהו מסודר. אבל כבר אכלתי.
שאיפה. נשיפה. ללכת לכתוב.

לפני כל זה, נאכלו היום הרבה קינוחים שלא כבדרך כלל, אפילו שניים עם חלב שהרשתי לעצמי כי זה היה מאוד מגרה, והייתה לי התלבטות והחלטתי שאני מכונה להרשות לעצמי.
ואז אכלתי קאפקייקס טבעוני אחר הצהריים.
ואז אכלתי בעשר וחצי מוס שוקולד טבעוני שחלקתי עם חברה.
הרבה קינוחים. הרבה "אסורים". לא אכלתי המון. לא הגעתי למצב אפילו ממש שבעה, הייתי בסדר.  הארוחות היו מסודרות, הביניים היו מתוקים. זה הכל.
מצחיק, אני מצדיקה לעצמי למה זה היה בסדר שאכלתי היום שלושה סוגי קינוחים בזמנים שונים.
ואני מציינת את זה שאכלתי אותם, ושאני מחשיבה אותם כ"אסורים" כי אני מרגישה שאני עוברת על החוקים שהייתי רגילה להציב לעצמי, אני מרגישה את הצורך להפר אותם עד הסוף, להתפרע, לאכול את הקציצות את הבשר (למרות שזה כבר נתחיל להגעיל אותי לחשוב על זה) אני עדיין רוצה לאכול את זה, אני עדיין רואה את זה כמשהו טעים (ומעורר חלחלה בו זמנית) שיספק את תאוותי ואת רצוני לאוכל. ועכשיו הוא אסור אז בכלל בא לי לאכול אותו, כי הוא אסור. 
האם אני אומרת מילים שמכניסים לי לפה או שאני באמת מרגישה את זה? 
כן אני באמת מרגישה את זה. כן אני באמת מרגישה שאני משתוקקת למזונות אסורים, ולא רק כי אמרו לי שככה זה אמור להיות בזמן נפילה. 
מוזר ההרגשה הזאת, פתאום אני לא ממש בטוחה, מי מדבר, אני או הדיאטנית שלי, שמנסה להסביר לי מה קורה לי.
אני רוצה לאכול, אני רוצה למלא עצמי באוכל. 
אבל תחושת הדחף הייתה רגעית, ונענתי לה רק בכך שפתחתי את המקרר וסגרתי אותו.
אבל הפחד מליפול נהיה יותר גדול מהדחף לפעולה זו.
לכן יכולתי לוותר על כל דבר מאכל, למרות שהיה קול שאמר אבל מותר לך משהו קטן 
(זה שקר אכלתי עגבניית שרי קטנה)
אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לזכות בתואר מתגברת על הדחף (בפעם הכבר לא זוכרת כמה) כמו שהדיאטנית שלי אומרת להתגבר על הדחף זה אימון, וככל שיעבור הזמן אני מפתחת את השריר.
עכשיו אני הולכת לישון.
אין ספק שהכתיבה עזרה, והדחף עבר לחלוטין.