אני מניחה שרק ימים יגידו…

הימים עוברים.. סוף השנה מתקרב.. ואני רק מחכה שיגיע כבר סוף יוני… רוצה לסיים את התואר.. חייבת את זה לעצמי כדי להרגיש שלפחות את זה הצלחתי להשיג… היה לי לא פשוט להגיע בכלל לשלב הזה של ללמוד תואר ראשון ואז להפסיק ממש שניה לפני הסוף כשכבר סיימתי סמינר וסיימתי את כל החובות העיוניים של התואר ונשאר רק חלק קטן מהמעשי.. זה שבר אותי.. ממש שבר אותי… חלק גדול מהזמן בכלל לא הייתי בטוחה שאחזור ללמוד ובאמת אסיים את זה.. חלק ממני באיזשהו מקום כבר ויתר רק כדי לא להתאכזב שוב… והנה.. הנה אני כאן.. ממש רגע לפני הסוף.. באותה נקודת זמן לפני שנתיים בה לא יכלתי להמשיך עוד.. וזה מפחיד אותי לקלוט את זה פתאום.. אבל אני לא מוותרת הפעם.. אני אסיים.. אני חייבת את זה לעצמי… חייבת… אחרי שעשיתי את כל הבגרויות מאפס כי לא היה לי כלום.. וישר אחרי פסיכומטרי ובמקביל עבודה במשרה מלאה ובית וגם רישיון נהיגה לרכב ולקטנוע ואז מסתיים פסיכומטרי ומתחיל תואר ראשון ו3 שנים של לימודים כל יום רוב שעות היום פלוס עבודה במשרה מלאה ובית וכלבים והכל.. אחרי כל הטירוף הזה של השנים האחרונות בלי זמן לנשום.. אחרי כל זה אם הפעם לא אסיים אני פשוט אמות… היום בדיעבד אני יכולה לראות כמה זה היה מטורף ומוטרף סדר היום שלי בשנים האחרונות.. כמה זה היה באמת לא פשוט עבורי.. אולי רק עכשיו יכולה קצת להעריך ולהודות שזה באמת היה לא פשוט.. עבורי זה היה מובן מאליו ולא משהו אופציונלי בכלל אבל אולי זו הפעם הראשונה שאני יכולה לא לבטל את זה כאילו שזה כלום ולהיות אפילו קצת גאה בעצמי על כל זה..
כי מעבר לעשייה המטורפת של השנים האחרונות הייתה גם מציאות חיים לא פשוטה שלי ושל הקרובים לי והיו הרבה דרמות והרבה בלאגן והרבה דברים לפתור והייתי עבור כולם תוך כדי כל הטירוף הזה.. ואולי זה גם מה שגמר אותי לאט לאט והביא לנקודה בה פשוט קרסתי בסופו של דבר.. אולי.. ואולי זה בכל מקרה היה עתיד לקרות.. אבל כן הצלחתי להשיג דברים תוך כדי.. ופתאום זה כל כך לא מובן מאליו כמו שהיה לפני.. ולסיים את התואר יהיה סגירת מעגל של תקופה ארוכה מאוד.. זה יהיה פשוט חלום שהתגשם.. אין לי דרך טובה יותר להסביר..
ובכלל.. לאחרונה אני מצליחה לאט לאט לקבל שאני באמת טובה במה שאני עושה.. בכל פעם המדריכה שלי בהכשרה מעשית אומרת לי עוד משהו קטן ורק לאחרונה כשאני רואה איך דברים קורים ומתגבשים לאט לאט אני מבינה שבאמת יש לי מה לתת.. שאני באמת יכולה לעזור ולהועיל ולתרום בדרך שאני רוצה ורואה לנכון.. שאני צריכה לחשוש פחות ולהעיז יותר כי יוצאים מזה דברים טובים..
ואוף איך זה שהכל מסתדר מכיוון אחד והולך לאבדון מכיוון שני… /:
מייאש לקלוט עד כמה אני כמו שני אנשים שונים.. זו שהעולם רואה ומכיר וזו שבאמת..
מצד אחד אני מצליחה בלימודים וממש לקראת סיום.. מצד שני הגוף קורס.. ודי מהר.. וזה מפחיד.. /:
יש לי הפרעות קצב הזויות למדי.. הדופק רץ בים 40 למאה פלוס ואני בעיקר מותשת מזה.. צריכה לבקש מהרופאה בדיקת הולטר ואין לי כוח לבקש אפילו אז אני דוחה ודוחה אבל יודעת שזה לא לטובתי..
המחזור כבר לא הגיע החודש וזה מרתיח אותי כי מבחינת BMI אני בסדר וזה המשקל שהשתחררתי איתו מהאשפוזים ונחשב לתקין רק שבשביל הגוף הדפוק שלי כנראה שזה לא ממש וזה מעצבן אותי.. כי באשפוז הראשון קיבלתי גם במשקל הרבה יותר נמוך.. ואז שוב הפסיק.. ואז קיבלתי שוב אחרי הרבה זמן שכבר השתחררתי ובמשקל של 7 קילו יותר ממה שאני עכשיו… הדיאטנית במרפאה אמרה לי אז בזמנו כשלא הבנתי למה המחזור לא חוזר למרות שאני במשקל שנחשב לתקין.. שאני כבר בגיל אחר.. שהגוף הוא אחר.. ואם המחזור הגיע במשקל הזה (7 קילו יותר ממה שאני היום.. ) כנראה שזה המשקל המינימלי שהגוף שלי צריך להיות בו.. ואני זוכרת כמה תסכול וכמה כעס על עצמי היה ובעיקר שום מוכנות לקבל את הגזרה הזו.. כי מה קשור עכשיו "משקל יעד" כזה גבוה.. רק המחשבה על זה מלחיצה אותי ברמות וקשה לי אפילו לחשוב על זה… עדיין מקווה שאופתע לטובה והמחזור כן יגיע אבל בתוך תוכי יודעת שכנראה שזה לא יקרה.. לא יכולה לחשוב בכלל על לעלות במשקל כשאני בכלל עדיין רוצה לרדת.. /: 
והימים נעים בין כלום ושום דבר מבחינת אכילה אל אכילה והקאה.. לפעמים בולמוס ולפעמים אין קשר אבל זה עדיין לא מחזיק מעמד.. ועצוב להגיד שזו הדרך היחידה שהגוף מצליח לקבל משהו פנימה.. כשיש הקאות… כי אף פעם לא הכל הכל יוצא.. ואני עדיין יורדת במשקל.. וזה הזוי לי..
ואני רוצה כל כך הרבה דברים לעצמי ובאמת מתקדמת ואוטוטו מסיימת תואר ובמקביל קורסת..
קצת מירוץ אחרי הזמן.. על מה יגיע קודם..
סיום התואר או קריסה טוטאלית…
מי ינצח כאן.. אני או המחלה הארורה הזו…
אני מניחה שרק ימים יגידו.. /: