ייאוש טבול בוויתור..

אני חושבת שהייאוש גובר עליי.. לאט לאט מרגישה את הוויתור הזה..
ההשלמה עם מה שיש.. עם סוף.. משהו בי משלים עם סוף ועם חוסר וודאות ועם התסכול ועם חוסר האונים ועם הוויתור.. בעיקר משהו בי משלים עם לוותר..
עם העובדה שאין בי כוחות להילחם.. שאני שורדת עד שכבר לא אשרוד יותר..
מלנכולי משהו אני יודעת.. אבל זה מה שיש עכשיו.. 
לא יודעת אם בכלל עצוב לי על זה.. לא מרגיש לי עצוב.. 
הכל סטטי.. אפתאיות כזו בעיקר..
ממשיכה כי זה כל מה שאני יודעת לעשות.. להמשיך.. פשוט להמשיך..
לעשות מה שצריך.. את הימים ממלאים משימות קטנות לאורך היום.. משימות ומשימות..
יש איזשהי תקווה שמשהו יקרה או שמשהו ישתנה אבל במקביל גם אין כל כך..
חיה בשתי מציאויות נפרדות.. קיצוניות בשונותן אחת מהשניה..
שבויה בכלא שלי.. לא רואה יציאה ממנו..
לא רואה איך זה הולך להשתנות..
אומרים לי שאני הולכת ונעלמת.. סביר להניח שהם צודקים..
אני לא רואה את זה עליי אבל רציונלית מבינה שזה נכון..
ההתדרדרות הזו… יש לה טעם של מוות.. של סוף..
ואני לא רואה יציאה..
אז וויתור..
זה מה שיש עכשיו..
ייאוש טבול בוויתור.. והשקט שזה יכול לתת לפעמים…