ואני רק רוצה קצת שקט בראש.. מנוחה מעצמי…

אז בנוגע למרפאה הכל די לא ברור.. מצד אחד דובר על הפסקת טיפול אבל מצד שני אמרו שהם לא מדברים על הפסקת טיפול אלא התאמת הטיפול למצב הקיים כרגע.. היו קצת התכתבויות ביני ובין המטפלת שבעיקר הביאו לחוסר וודאות ואי בהירות בנוגע למה הלאה.. היא רוצה שאגיע ביום שני הקרוב.. אניאמרתי שאם זה כדי להיפרד אני מקווה שהיא תבין אבל לא אגיע.. זה סתם קשה לי מדי.. היא לא אמרה שזה להיפרד אבל גם לא אמרה שלא וביקשה שבכל זאת אגיע.. ביקשתי שתדבר איתי בטלפון לפני יום שני אבל זה עדיין לא קרה.. לא ממש מבינה מה קורה עם זה ולמען האמת כבר פחות ופחות אכפת לי.. משהו בי כבר חסם את המקום.. עשה נתק.. מניחה שכדי לשמור עליי מעצמי פשוט שמתי לי מחסום ענקי בכל מה שקשור למרפאה בבאר שבע.. אם זה היה תלוי בי סביר להניח שלא הייתי יוצרת קשר יותר.. לפחות לא בזמן הקרוב.. אבל…… אחי דואג.. מאוד דואג… והוא ביקש לדבר איתם.. אמרתי לו שאין לי בעיה עם זה אבל שאין כאן שום פיתרון.. שאני לא הולכת לעצור את הלימודים ואין מה לדון בזה בכלל.. הוא אומר שתמיד יש פיתרון.. תמיד.. שהוא רוצה לנסות ולמצוא אפשרות שלישית.. שאם באמת אין אחת כזו אז לימודים תמיד אפשר להשלים והחיים שלי חשובים יותר מהכל והוא לא מוכן שאני אמות.. שהוא צריך אותי בחיים.. שאני חייבת לחיות.. וחזר על זה עוד לא מעט פעמים… 
אני אוהבת אותו מאוד אבל כבר לא יכולה עם האמירות שלו.. קשה לי עם זה מדי.. במיוחד כשאני לא שותפה לדאגה הזו.. אני ממש לא חושבת שאמות בחודשיים הקרובים וזו ממש הגזמה כל העניין.. אני אסיים את התואר ואם באמת לא יהיה שיפור ועדיין יהיה צורך באשפוז אני אתאשפז.. אבל אני לא הולכת לעצור את הלימודים בשום פנים ואופן ואני ממש מפחדת מהרגע שהוא ידבר עם המרפאה ויבין שאין באמת אופציה שלישית ושוב ינסה לשכנע אותי להתאשפז ולעצור את הלימודים ואני לא אסכים.. אין סיכוי.. אבל אני כל כך לא רוצה לאכזב אותו.. כל כך לא רוצה.. זה שובר לי את הלב……  ):
אז בימים האחרונים הוא "נודניק" ובודק בהודעות ובטלפונים שאני שותה אנשור (עשינו הסכם.. לא ממש הולך אבל הוא לא יודע את זה..  ) ואני מרגישה האדם הכי נוראי בעולם כי אני משקרת לו למרות שהבטחתי שלא אשקר.. אני באמת רוצה להצליח אבל זה פשוט לא מצליח לי ואני נופלת להקאות וזה מייאש אז אני חוזרת להימנעות ואני בעיקר מותשת.. אין בי כוחות יותר…
ואני לא מבינה איך זה בכלל הגיוני שאני עדיין יורדת.. באמת שאני לא מצליחה להבין את זה.. ):
אתמול הלכתי לקנות ג'ינס.. לא כי אני אוהבת לקנות בגדים.. ממש שונאת את זה למען האמת.. אבל לא הייתה לי ממש ברירה כי יש לי רק מכנס אחד שאני חורשת עליו וכל היתר גדול אז הייתי חייבת שיהיה לי לפחות עוד אחד.. והיה רגע שהכה בי.. שם.. בתא מדידה.. כשקלטתי שגם המידה הכי קטנה כבר לא ממש צמודה עליי.. שזהו.. שבוע גג בקצב הזה ואני כבר לא ממש יכולה לקנות מכנסיים בחנויות נשים רגילות.. ו…. פתאום נבהלתי לרגע… פתאום קלטתי עד כמה המצב לא תקין… פחד כזה וייאוש ודיכאון ואני לא ממש יודעת עוד איך להסביר.. היה לי עצוב… היה לי ממש עצוב.. וכשביקשתי את המידה הייתי בכלל בטוחה שזה לא יכנס עליי… זה היה נראה לי קטן מדי שאין סיכוי שאני נכנסת לזה.. וכשמדדתי והבנתי פתאום מה המצב….. אני מתוסכלת…  אני בעיקר מתוסכלת…. ואני לא רוצה יותר… ואני לא רוצה לחיות ככה יותר.. ואני לא רוצה לאכול אבל גם לא רוצה לרדת אבל גם כן רוצה לרדת רק רוצה שאף אחד לא יראה חוץ ממני.. ואני האדם הכי דפוק ביקום.. נשבעת..  ):
בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתחננת לאלוהים שיקח אותי כבר.. שדי… אין כבר כוחות.. הרעש הזה בראש גומר אותי.. גומר עליי… ואין לי כוח… ואני רק רוצה קצת שקט בראש.. קצת.. מנוחה מעצמי… בעיקר מנוחה מעצמי…