לבד, לא על הגג, כל השנה

אני מרגיש בדידות איומה בשנתיים האחרונות. עשיתי טעויות רבות שקשה כבר לתקן ואיבדתי המון אנשים שהתיימרו להיות החברים שלי אבל הם כולם עזבו ונטשו ונשארתי לבד, ונכון – זו התבכיינות. אבל מצד שני גם קצת השלמתי עם זה. השלמתי עם זה שבחיים לא תהיה לי הזדמנות שניה.

בכל מקום שהייתי בו מאז ומעולם ויתרו עליי בקלות רבה וכמו שויתרו עליי כך גם ויתרתי על עצמי. גם לא רצו אותי האמת ואני מורגל לזה שבמקום שבו אני לא רצוי – אני לא נמצא. אז ככה עזבתי כמעט כל מקום אפשרי שהייתי בו עד עצם היום הזה ובכל הזמן הזה רק ניתקתי קשרים והתבודדתי מאנשים יותר ויותר.

אני מתמודד עם כמה אבחנות (ואני לא מעוניין לפרט אבל כן – יש שם גם דיכאון וגם חרדה) ובזמן האחרון זה נהיה יותר קשה. אני מרגיש שהכל סוגר עליי. רציתי שיעזרו לי בטיפול – אבל עושים הכל חוץ מלעזור לי וזה גם גורם לי לוותר ככה שאני לא רוצה יותר עזרה, אני רק רוצה שישחררו אותי להיות חופשי אבל החיים שלי הם כלא אחד ענק שיש בו רק איסורים. אומרים לי לראות את הצד האופטימי בחיים המטופשים שלי אבל אני לא מוצא שום צד אופטימי כי הכל מלא באיסורים ובאזהרות, וחשבתי שהחיים הם בשביל ליהנות מהם – אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד וכבר אין לי כוח לשום דבר ולאף אחד
אני רק רוצה להיעלם וגם את זה אני לא יכול לקבל

אולי יהיה לי מזל ומשהו בחיים שלי יפסיק את הסבל מעצמו, אבל עד אז אני אפילו מפחד לפגוע בעצמי מרוב כל האיסורים למיניהם. רק לא להתעורר בוקר אחד באשפוז. אבל אני אמשיך לחיות ולסבול ואולי, תתפוס אותי מחלה סופנית או תאונה קשה שתנתק אותי מהחיים האלה לנצח