לנשום…………

הנשימה אמורה להיות דבר די טריוואלי, לא?
אז זהו שלא.
לדברים יש נטייה להגיע בצרורות.
אם זה צרורות של שמחה או של כאב או של לחץ אטומי שעוטף את החזה מכל הכיוונים ואין אין אין אוויר!!!!
והימים פתאום הולכים ומתמזגים, יום נדבק ללילה, ונוצרת יממה אחת ארוכה שמשכת עד אינסוף…………………………

ואולי זה נשמע כמו סוג של תלונה, אבל לא. 
עוברים עליי ימים מדהימים!
אבל הכל פשוט יותר מדי.

יותר מדי מכדי שאוכל להכיל.
זה גורם לי רק לרצות למצוא יום של הפוגה ו…………
להעלם ולהתנתק מכל המחוייבויות ו………
להיות לרגע לבד ואז……….

אולי מזל שאין לי רגע של הפוגה.
כי נכון שלנשום זה חשוב, אבל אני לא סומכת על עצמי מספיק.
עדיין.