ייאוש.
החג עובר בקושי רב.
יום שישי ראיתי את מי שהיה החבר הכי טוב שלי , והייתי נורא מובכת שאחרי שנתיים שלא דיברנו אחרי סיטואציה כ"כ דבילית ומיותרת והלוואי והיא לא הייתה קיימת בכלל .. פשוט הובכתי מהמפגש הראשוני שקורה בעבודה כשאני עם שעורה מטורפת בעין ונראת מוזנחת.
וגם שמנה , אחרי לילה של בולמוס מטורף.
אני לא יודעת למה אני אוכלת בצורה הזאת כשרוב הזמן אני חסרת תאבון ואוכלת בריא לחלוטין כדי נטו לחיות ולהפסיק להיות מכוסה בשכבות של שומן.
אני מגיעה למצבים שאין לי כוחות לקום או לחיות , המחלה הזאת בשנתיים האחרונות נורא בודדו אותי ואני ממשיכה להתרחק מהאנשים שאני כ"כ אוהבת
אני מנסה להשתחרר לפעמים וכן לצאת מאיזור הנוחות ,כי אני מרגישה שאם לא אעשה את זה אחזור למצבים שאני לא יוצאת מהבית..
אני לא מבינה איך אני 10-8 ק"ג פחות משנה שעברה ועדיין מרגישה בושה ענקית להסתובב בחוץ בבגדים צמודים או בביקיני או בגד ים שלם
כל הזמן אני מרגישה מכוערת וגדולה
חשבתי שוב ללכת לטיפול, אולי קואצ'רית.. אבל אני לא מכירה ואולי אני לא באמת אלך , אז עדיף שאקרע עם האופני כושר ואפסיק לבכות ואתחיל לאכול בצורה בריאה ומופחתת .
אי אפשר לצפות לגוף יפה בלי לעשות שום מאמץ.
לפעמים אני תוהה אם ככה יראו החיים שלי.. הספר שלי זרק לי "איך לא חטפו אותך עד עכשיו?"
מי בדיוק? רוח הקודש? אפילו הוא לא רוצה אותי
עייפתי מהמצב הזה.
אם למישהו יש הצעה.. אשמח לשמוע.
-
5 תגובות
