אני צריכה עזרה.
אז ככה.
הסיפור פשוט.
החל ממחר, מצפים לי שלושה ימים לבד בבית.
מצד אחד, כיף חיים. אפשר סוף סוף לעשות מה שלא ניתן כשיש עוד מישהו סביבי.
אפשר לשים מוזיקה על פול ווליום ולצייר (גם בלילה), לקום מוקדם בבוקר עם מוזיקה ולפתוח את כל החלונות, ולקפוץ לים או לבריכה לפני העבודה…. אפשר סתם לשכב על המיטה ולחשוב, מבלי לעשות משהו מיוחד…. אפשר לראות איזה סרט טוב, לקרוא ספר, לפתוח את כל הזכרונות על הרצפה בסלון ולשקוע בהם כמה שעות…
כל כך הרבה דברים טובים שאפשר לעשות!
מצד שני, יש עוד אפשרות. הרבה יותר אטרקטיבית….
וכמובן שהיא הראשונה שניצבת מולי בשנייה שמופיעה המילה "לבד….".
סוף סוף לבד, אין מי שיפריע, אין מי שיפקח. אפשר לעשות בולמוס ע-נ-ק-י ולא לחשוש שמישהו יכנס.
אפשר לקנות מלא דברים, לשים ברקע איזו סדרה מורידת איי-קיו, לשבת בסלון ו….. להגשים את הפנטזיה…. מלא מלא אוכל משמין, מתוק, מלוח, או בקיצור – כל מה שאין מצב שאגע בו ביומיום.
(לא נורא, אחר כך יבוא הפיצוי, ההקאה תהיה לגמרי שווה את זה!!)
בתום שלושת הימים אני כנראה אמצה את עולם הבולמוסים ואחזור לחיים הבריאים והרגילים שלי. אבל בלב ארגיש סיפוק שלא נתתי לימים האלו לחלוף מבלי להעניק לעצמי את המתנה האמיתית!
את החופש שלי.
טוב…
ממש ניסיתי לכתוב את התסריט השני עד הסוף מבלי לגחך על השקרים שאני מאכילה את עצמי.
אבל לצערי, זה מה שעובר לי בראש. אחד לאחד! שקרים במצח נחושה!
הרי ברור שבתום שלושת הימים אהיה שבורה, אשנא את עצמי, ארצה עוד ועוד בולמוסים כדי להעניש את עצמי על מה שעוללתי, אכנס למעגל רשע נוראי שעבדתי קשה כדי לצאת ממנו. אעלה במשקל…. (אמאלה…. אסור לי!!!!!)
אני רוצה שיעזרו לי, אבל גם לא רוצה שימנעו ממני את ההזדמנות הזו "להגשים את החלום" ולבזבז את הימים האלה על בולמוס אינסופי שכל כך חיכיתי לו (שדרך אגב, מאוד חשוב שאגיע השבוע לעבודה ואתפקד ב-100%!!!!!).
אני צריכה עזרה אבל לא רוצה לקבל אותה.
אני יודעת את התשובה הנכונה אבל רוצה לטעות.
אני יודעת מה יגרום לי לחייך אבל רוצה את הדרך המוטרפת בה צחוק ובכי הם בעצם אותו הדבר.
אני מוכרחה להתבגר וללמוד את הלקח, אבל רוצה להישאר ילדה קטנה וטיפשה.
אני צריכה לבן אבל נמשכת לשחור.
אני מפחדת.
-
5 תגובות
