הניחו לי. לא מדובשכם ולא מעוקצכם.

שוב האגרסיביות גואה בי.

הניכור, הכעס, הבדידות. 

עיני אריה. 

זה בלוג אנונימי, זה ? 
 
גם הילדים שלי יודעים עליו (אני שלחתי להם קישור), אם כי אני מניח שלא ממש מעניין אותם לקרוא את כל החפירות שלי. זה פשוט לא מעניין. רק בשבילי זה כזה issue. 

אפילו הצילום של החזה המצולק והמעוות שלי לא ממש מעניין מישהו יותר מאשר לספק לרגע את יצר המציצנות, וקצת לשמוח לאיד. 

יש בזה הקלה. אני לא ממש מעניין אף אחד. כל אחד שקוע בפופיק שלו. 

אף אחד לא אוהב אותי, תכל'ס. 

היא אהבה אותי פעם וכבר הרבה שנים שהיא שונאת אותי. 

היא גם אמרה לי שהילדים לא באמת אוהבים אותי, יותר מפחדים ממני בגלל ההתפרצויות שלי בעבר. 

אני שם זין. 

אפשר לחשוב שמישהו באמת נאהב. 

לא ארחם על עצמי, כי יש מליארדים של אנשים שמזלם שפר עליהם פחות ממני. 

אני גם לא צדיק. 

אני לפעמים חרא בנאדם. יתכן שיש בי רוע וגם אכזריות, ואינני יודע למה אני מסוגל אם יקנטרו אותי וידחקו אותי לפינה. 

תודה באמת לאמא שלי שהעבירה לי את כל החרא הזה בגנים, וגם עשתה עלי עבודה טובה בשני העשורים הראשונים של חיי. 

ועכשיו היא חולת אלצהיימר סיעודית, שברוב חוצפתה ממשיכה לרדות באבי בצורה שלא תאמן. זה לא רק המחלה. זאת האמא שהיכרנו כל חיינו. הוא סיפר לי כשניפגשנו היום באיזה ביטויים מסריחים ומבזים היא ממשיכה לדבר אליו, ואיזה טרור היא ממשיכה לעשות לכל סובביה, לצוות במחלקה, ולמאושפזים האחרים. ומצבה הרפואי אפילו משתפר. סוכרת כבר אין לה, והפסיקו לה את המטפורמין. ציפרניים היא ממשיכה לנעוץ. 

הפסקתי ללכת אליה. אינני אוהב אותה, וזה understatement. זה ככה מגיל אפס, לא רק כעת. היא הרעילה אותי, וכל דבר רע שיש בי הוא ממנה. עשרות שנים הרעל שלה לא יצא מהסיסטם שלי. כשם שהיא מרשה לעצמה לגמד ולהשפיל את אבא שלי, היא ניסתה לעשות גם לי. מאניאקית. שתמות כבר לפני שתישתה את כל החסכונות. חבל על החמצן שהיא נושמת. 

כן, צריך לחמול ולהכיל ולסלוח, אבל עכשיו לא בא לי. לא נחמד ? אז לא. 

אינני צריך לייקים והתנחמדויות מאף אחד מכם. 

אל תתעסקו איתי ואל תתקרבו אליי. 

אם היא היתה מתנהגת אליי 10% ממה שהיא מרשה לעצמה להתנהג לאבא שלי, אלצהיימר או לא, הייתי שותל אותה במקום, מולק לה את הראש. 

הייתי מפסיק לבקר אותה עד שתתנהג יפה. מאיים עליה שאעביר אותה למחלקה שתעלה חצי, ושגם ירסנו אותה שם יותר ולא יתנו לה להשתולל. דוחף לה דאונרים במינון מספיק כדי שישקיטו וישתיקו אותה. מאיפה החוצפה הזאת שלה להמשיך להתנהג ככה כל השנים ? 

אליי היא לא מעיזה להתנהג ככה מאז שהייתי אולי בן 15 או 16 והתחזקתי קצת. היא פחדה שאני אחזיר לה מנה אחת אפיים. 

ולאבא שלי היא שותה את לשד העצמות, אחרי 70 שנה שהוא משרת ומשמש אותה. גם בגילו אין לו נחת. צדיק ורע לו. 

נזכרנו היום, שכבר כנער לקחתי אותו לשיחה ושאלתי אותו מדוע הוא איננו מתגרש ממנה. היום הוא פתאום סיפר לי שהם כבר פתחו תיק גרושין ברבנות כשהייתי בן שנתיים. הוא טוען שזה היה הדדי. אני לא קונה את זה. היא היתה כלבה מניפולטיבית כל חייה. וגם שם השפילה אותו. והמשיכה ב- line הזה כי זה עבד לה. 

איך זה שלא יצאתי הומו, ואני כל כך נמשך לנשים יפות. איזו טובה צומחת לי מזה ? 

שייעלם הליבידו הארור. ממילא הוא לא רלבנטי, ואין לי בו שימוש. הוא רק מאמלל אותי. 

אני אלך כעת לנגב טחינה עם פיתה חמה, שום והרבה סחוג, ואשתה יין אדום, וארגע קצת, ואז אלך לישון כמה שעות, ובבוקר ארוץ כמו סוס.

ושכולם יקפצו לי ויקנאו ולא יפרגנו.

אני לא אשמין, ואמשיך לרוץ כל יום, ואשאר בריא.

חמסה בעינק. 

תאכלו את הלב.