סוף העולם

החיים זה מתנה. אני יודעת. אנשים נאבקים על כל יום נוסף של חיים. משלמים על כך בייסורים ובכסף רב, העיקר לזכות בעוד יום של חיים.
אז למה אני לא מרגישה כך? 
קשה לי להאמין אפילו שאני כותבת את זה אבל כן, אין לי כוח. איו לי כוח לעוד יום של חיים. 
לפעמים בא לי שזה יסתיים. שדי. שלא לחשוב יותר.
אני תוהה איך אנשים סביבי מחייכים, אוהבים ומלאי תקווה. איך אין בהם את הרצון של לברוח הבייתה, להיכנס למיטה ולשים את השמיכה מעל הראש. שם בחושך כבר לא חושבים, כבר לא צריך להתאמץ. ואולי כולם מרגישים כמוני? אולי כולנו משחקים כאן משחק עד שמתאפשר לנו לברוח? אולי יש כאלו ששורדים יותר ויש שפורשים מהר יותר והורגים את עצמם בצורות שונות.
אין לי כוח למילות תנחומים חסרות בסיס. אין לי כוח לכלום.
סליחה על הפוסט, הייתי חייבת.