על האלונקה, חוטף קתות רובים בגב

שוב לא הלכתי לעבודה.
מצד אחד הקלה, ברגע שהודעתי שלא אגיע,
מצד שני בושה.

זה קורה לי יותר מידי
למה בדיוק זה קורה ? 

מדוע לריצות אני מצליח לגייס את עצמי פעם אחר פעם,
ולקחת את עצמי כעת,
באיחור של כמה שעות,
בשני אוטובוסים,
ולהתייצב למלא את חובתי הזאת
אינני מביא את עצמי ? 

זו איננה בדיוק חרדה – אולי כן –
אבל זה לא שחשתי משותק מחרדה.

לא רציתי 
ללבוש בגדים, שכמה שהם הכי נוחים לי והכי לא בגדי שרד, הם עדיין סוג של תחפושת בשביל להראות בפרהסיה. בעיקר המכנסיים שחונטים אותי, למרות שהם ג'ינס הכי קז'ואלי.
 
לא רציתי 
להיות באינטראקציה עם אנשים, גם לא אנשים זרים ברחוב, 
ובעיקר לא עם האנשים בעבודה. 
גם זה מצריך איזו פוזה
למרות שאני הכי משוחרר שאני מעלה בדעתי 
במיגבלות המישרה והתרבות האירגונית. 

לא רציתי 
להיות מחוייב כעת לכמה שעות – 
ובדרך כלל זה מגיע ל- 12 – 11 שעות, 
כי ההלוך והחזור אורכים 2 – 3 שעות – 
מחוץ למתחם הנוחות שלי, 
בלי אפשרות לשכב על הדרגש שלי
להרפות את הגוף
לעצום עיניים 
ולעשות פוס מהעולם.
להיות לגמרי בשקט שלי 
ובפרטיות שלי. 

אני חושב שזה הדבר העיקרי. 

אני זוכר כמה סבלתי 
מזה כשהייתי בצבא,
רחוק מהפינה המוגנת שלי 
לפעמים במשך שבועות, 
ולפעמים בסביבה עוינת, מפחידה, תובענית.
סיוט  אמיתי. 
ואיכשהו סיימתי 3 שנות שרות מלאות, 
וגם לא מעט שמ"פ עד גיל 51. 

לרוץ כנראה יותר קשה, 
אבל זה אורך רק 40 דקות, 
אני דוחה ודוחה, אבל בסוף מבצע, 
ומסמן וי גדול. 

וזה לא שאינני מסוגל
לגרור את עצמי לעבודה כעת.

יותר מזה: 
אני מסתגל תוך כדי, 
ולא קורה כמעט 
שאני ממש סובל 
ולא מתאקלם תוך זמן קצר. 
זה כרוך בהתגברות על האנטי שיש לי 
ולצאת מהבית. 

אז למעשה מדובר בפינוק, הא ? 
אני, הדרוויש, שמייסר עצמו בריצות ודיאטה, 
שמטיחים בי שאינני מסוגל להנות, 
למעשה אני מפונק קטן ורכרוכי. 
ממש גאווה גדולה. 

אז אני דוחה ודוחה, 
ובינתיים שותה 
עוד כוסית ועוד כוסית, 
יש לזה אפקט מרגיע ומנחם עלי, 
אבל זה גם כרוך 
בלפחות שעה-שעתיים של שינה 
כדי לחזור למצב תיפקודי.  
וזה מצויין כשלא טוב לי, 
אבל מרחיק עוד יותר – במודע בעצם – 
את הסיכוי שאתגבר ואצא מהבית. 

בינתיים 
אני מסיר מעלי עכבות
ומתנפל על שני שליש מיכל גלידה שיש במקפיא, 
שהיא חטא גדול לתפריט שלי, 
וחטא לבן שלי, שיחזור מהצבא בלילה
ויווכח שאבא שוב חיסל לו את שארית הגלידה. 

אז הבושה 
מהאימפוטנטיות שלי
נמהלת בעוד בושה על שאכלתי לילד מהפה,
ושוב צריך למצוא אמתלה לבוס – 
רק אתמול השארתי רושם טוב בישיבה
וקיבלתי מחמאות. 
אחרת היו זורקים אותי.
ואני מרשה לעצמי למתוח את החבל עוד – 
וכשאישתי תחזור מעבודתה
ושוב 
תראה אותי סרוח על דרגשי, 
וזה אחרי שכבר הייתי מובטל
וחוויתי את שפל המדרגה הזה, 
היא תעשה פרצוף מאוכזב וסולד, 
ותתווסף עוד בושה, על בושה על בושה. 

אבל יש הקלה. 
קיבלתי פטור 
ממסע האלונקות היום. 
ישיבה שהיתה מתוכננת להיום
– וכמובן מעט הלחיצה אותי – 
נדחתה בגללי לעוד יומיים, 
ודחיתי מטלה אחרת שהיתה מתוכננת לי 
לעוד יומיים. 
כלומר היקלתי עוד את מעט הנטל 
שאני מעמיס על כתפיי השבוע. 

וכל הזמן אני אומר לעצמי: 
תקליל
זרום הלאה
לא קרה שום דבר. 
מקסימום יפטרו אותך, 
ותהיה אי נעימות בעבודה,
ואשב בבית מובטל במצב רגשי גרוע, 
וזה גרוע, 
אבל לא כמו 
כשמתברר לך פתאום 
שחלית במחלה קשה. 
אז קח בפרופורציות, וזרום הלאה. 

אין לי סיבה להתגאות במשהו
או לעוף על עצמי.
רק אתכרבל לי בפינה שלי
ואנצל את ההקלה שקיבלתי. 

זה מזכיר לי, 
בשבוע הראשון שלי בצבא, 
הייתי בגיבוש לטיס – הא, כבוד גדול ! –
והייתי בשפל המדרגה של חיי
מבחינה רגשית. 
אז, בגיל 18, היתה הנקודה הנמוכה ביותר שלי עד כה. 
רמת הציפיות העצמית היתה בשמיים, 
והחוויה האישית ממצבי הרגשי בלתי נסבלת. 

היה איזה מסע אלונקות על חלוקי נחל, 
והמ"כים חיפשו מתנדב לעלות על האלונקה. 
הייתי משקל נוצה
והיה לי כל כך רע, 
ש"התנדבתי" לעלות על האלונקה. 
לראשונה ולאחרונה בחיי  

–  אחרי שנפלטתי מטיס, עשיתי טירונות רובאי 3 בתותחנים, 
וסיימתי מצטיין פלוגתי.
שם הייתי מתנדב להחליף בסחיבת אלונקות גברתנים ממני, 
למרות שמצבי הרגשי המשיך להיות גרוע מאוד – 

קיללו אותי, 
נעצו קתות רובים בגבי, 
לעגו לי. 
על מה בעצם ?

הרי מישהו היה צריך לעלות על האלונקה, 
ועדיף שרבע עוף כמוני ולא מישהו שמן, 
מעולם בצבא לא קיטרתי, מעולם לא התאוננתי, גם כשכולם סביבי קיטרו והתלוננו
גם כשהיה לי רע עד כדי כך בגיבוש
שבלילות התהלכתי במאהל מסוייט וממלמל מתוך שינה, 
לקול צחוק השומרים, 
בפעם היחידה בחיי. 

על מה הישפלתם אותי, מנוולים ? 

אחד מאלה שירת איתי אחר כך בתותחנים בהדרכה בשיבטה, 
בסיס מדברי, מכוער ומדכא, 
ואז הגלגל התהפך – 
הוא היה בדאון של חייו ושנא כל רגע מהשרות,
במיוחד את האוכלוסיה הבעייתית שהיה עליו להדריך, 
ואני הייתי במצב הרבה יותר חזק, 
מדריך מצטיין, מדריך של מדריכים, מוערך. 
תמכתי בו, 
וגם השתוממתי. 
הרי בעיני עצמי הייתי אפס וחדל אישים, 
והוא היה ממיטב הנוער. 

בסופו של דבר, 
אני די דפוק, 
וסובל מנכות רגשית כרונית. 
אבל לא רוצה עוד לסבול ולהתבייש. 
מגיע לי ניכוי שליש. 
שילמתי את חובי לחברה. 
בגיל שישים תעזבו אותי כבר.