למה?

אני חושבת שזה השלב שבו אני צריכה לוותר על שאלת ה- "למה?".

השאלה הזו מעכבת אותי.

היא אמנם מנחמת, ונחמד להתרפק עליה ברגעים שאני לא מבינה את עצמי ואת ההתנהגות שלי, אבל תכלס…. מה זה באמת משנה – "למה"?

לדוגמא… ברגעים שאני שואלת את עצמי….
למה יש לי דימוי גוף כל כך נמוך?
כי אבא שלי מקפיד להזכיר לי את זה בכל פעם שאנחנו נפגשים, כי האחיות שלי תמיד יהיו ה-ר-ב-ה יותר ממה שאי פעם אצליח להיות, כי אצלנו במשפחה משקל = אופי. לעלות במשקל זה להפוך להיות מישהי אחרת. מישהי שונה, לא שייכת, לא רצוייה…

ויש עוד עשרות שאלות "למה" שאני יכולה לענות עליהן.
אבל…
מה זה יתן לי?
לאן זה יקדם אותי?
איך זה יעזור לי להשתחרר מההפרעה?

אני מרגישה שהגיע הזמן להניח לשאלה הזו.
להניח לצורך להצדיק את העבר שלי.

סוף סוף… הגעתי לשלב המיוחל…
אני בונה עתיד חדש, אני בונה משפחה חדשה, אני רוצה לבנות את עצמי מחדש.

אני רוצה אחת ולתמיד להיות שלמה עם הפרידה מהבולימיה.
אני רוצה להיות חזקה גם ברגעים הקשים והמאתגרים ולהגיד לה "לא". 
"את לא נוצרת ממני. את לא שלי!"

אחרת… השנים יחלפו ואשאר עם אותה אשלייה ואותה ציפייה…
להיות כבר מישהי אחרת.

לא.
אני יודעת טוב מאוד מי אני.
בכל משקל שהוא.
ואני מוכנה להתמודד עם כל מה שיגידו… עם כל ביקורת שתבוא….

ההפרעה הזו לא שלי יותר. ההפרעה היא שלהם.
ולא אתן לאף אחד עוד לחבל בדרך שלי…

אז למה?
זה לא רלוונטי… העבר עבר והעתיד לפני.
אני בוחרת להתמודד.