אני ניזון מקטניות, ירקות, דגנים מלאים, שום ובצל, יין אדום, מעט פירות, גרעינים ושקדים. הסטיה שלי: גלידה.

מקנאים בי ומטיחים בי טענות שונות. חלקן מוצדקות בחלקן. 

בכל מקרה, זאת הבחירה שלי. אינני מטיף לאחרים. ואינני רוצה ביקורת מאיש. 

אני בעסק הזה שנים רבות (16 שנים בעידן הנוכחי), עושה בדיקות דם מידי רבעון (!) כי אני מוגדר כסוכרתי כבר כמה שנים (למרות שאני מנצח את המחלה בינתיים בלי תרופות), מחובר מאוד לעצמי ומודע. 

מי שיש לו בעיה עם זה, שיזפזפ הלאה ולא יביא לי את הסעיף עם תגובה שלילית. 

אין גם צורך במחיאות כפיים. באמת שלא. אני מעבר לכל זה. 

פשוט, הניחו לי לנפשי. 

 
א. אינני אוהב אוכל מהחי. 
 
מעבר לאידיאולוגיה. 
סולד מבשר, עוף, דגים, ובודאי איברים פנימיים של חיות, עור, שומן של חיות, סחוס, גרוגרות, וכו'. 
הטעם של רקמות מהחי מעורר בי דחיה. 
הבן שלי ואשתי אוהבים עוף ודגים, ואני פותח את המקרר, או מריח את הריחות, ומתרגל סובלנות. אבל לי זה עושה רע. 
תמיד היה ככה. מילדות. 
העדפתי שניצל סויה על שניצל מבשר עוף או תרנגול הודו. 
אמא שלי היתה צריכה לנקות היטב את בשר חזה העוף, מכל עצם, שומן, עור, או סחוס, שישאר רק שריר רזה, וגם אותו לחרוך ולטגן, או להפוך לכתיתה (שניצל) בציפוי ביצים וקמח, כדי שיהיה לי טעים
אהבתי שווארמה בלאפה, כי הצליחו לעשות את זה טעים ומגרה וחריף, כמו שאני אוהב, אבל די באיזו חתיכת סחוס, או שומן (ושווארמה רוויה בשומן), כדי לדחות אותי. 

מביצים וחלב לא סלדתי, כשהיו מוכנים בצורת חביתה, או בפשטידות ועוגות, או בגלידה או בגבינות ומימרחים. 

גם בעידן הנוכחי, לעיתים רחוקות אני מוסיף לסלט חלבון ביצה קשה, או דגני בוקר עם חלב, או טועם איזו פשטידה טעימה שמכילה ביצים. בגבינות עתירות שומן אינני נוגע. 

מעדיף תזונה טבעונית. הכי מתאים לי.

הסטיה שלי היא גלידה. אם אין בבית – אין בעיה. אם אנחנו קונים לילד – יש סיכון גבוה שאתפתה. זה הרבה סוכר שלא בריא לי, זה הרבה שומן רווי שלא בריא לי, זה נטו בשביל התשוקה והכיף. זה כל כך טעים לי, בלילה, לבד עם עצמי, חופר עם כפית במיכל, ומשתדל להנות מהרגע, ולהתעלם מהמודעות שזה לא בריא לי. 

ב. אני אוהב לאכול את האוכל שלי. משקיע שעות מידי יום בהכנתו, ולא רואה בעצמי סגפן תמהוני

אנשים מבלבלים לי במוח ונמאס לי מזה. 
נכון, לוקח זמן להנביט קטניות וחיטה, לאדות ירקות, להכין מראש מידי יום את הארוחות, לקנות בסופר ירקות טריים פעמיים – שלוש בשבוע. 
אני גם רושם באובססיביות מה שאני אוכל כבר שנים. 
בסדר, אני לוקה גם באובססיביות, אבל הלקות הזאת יכולה להיות יתרון, אם הטקסים אינם מוגזמים, תומכים בהתמדה, במחוייבות, בהתקבעות ובנחישות הנדרשים. 
טוב לי כך, ואינני רוצה להשתנות. 
זה בשבילי תחביב שמרגיע ומהנה אותי. 
זה נותן לי משמעות בחיים, ייחוד, זהות. 

ג. אני מעריך פשטות וטבעיות וכיף לי לחיות במשבצת שלי, הרחק מההמון הסוער, ואני גם בטלן

זה לא שלא כיף לי לאכול אוכל מושקע וטעים במיוחד, גורמה, ויש גם אוכל טבעוני כזה. 

אם אני אוכל בלילה, בפינה שלי במטבח, לבד, בעמידה, טחינה טובה עם הרבה פטרו, וסחוג (יש בו נתרן גבוה מאוד לצערי, אבל אינני ממליח בכלל את המזון, ולחץ הדם שלי נמוך, וזה בשביל הכיף), שום (לאחרונה הגדלתי מאוד את כמויות השום הטרי שאני אוכל. זה כנראה הוריד לי את הכולסטרול הרע. זאת אנטיביוטיקה טבעית, וזה טעים לי), בצל, ומנגב עם פיתה מקמח מלא שעשיתי אותה קראנצ'ית בתנור, ומוריד כמה כוסיות יין אדום בשביל מצב הרוח, אז אני נהנה מאוד וחווה אושר. לא צריך haute cuisine. 

זה החלק הכייפי בתפריט, אבל חלקו לא תמיד כייפי, ובכל זאת הוא חשוב לי, להשלמת תזונה בריאה ומגוונת, עם כמה שיותר מיני ירקות, חיים או מאודים או מוקפאים. 

ד. אם לחטוא, אז לבד, בלילה, אחרי שסיימתי את כל התפריט המגוון והבריא. 

ולא רק בגלל שאני מחשבן לפגיעה במוניטין שלי אצל מי שמסביבי ומכיר אותי. בעקרון אני שם פס. אני לא אוהב לנשנש בין הארוחות, ולרוץ למטבחון בעבודה כדי לחטוף חתיכת עוגה או ממתק שמישהו הביא לכבוד יומולדתו, וכמעט מידי יום יש. לא מתאים לי. אני בשליטה ברזל ואינני מתפתה, ואנשים מקנאים בי ומתבאסים שהם מתפתים. אבל גם אינני מסתיר את עקב האכילס שלי. אנשים סביבי יודעים. 

אני מחליט להסיר את הרסן ולהרפות מהשליטה, כשאני רוצה.