להוכיח את הסבל

כל פעם זה תופס אותי לא מוכנה
כל פעם זה מחזיר לפי את התלונה
זה גורם לי לרצות שוב ושוב את הרע
במוחש, בגדול ולא מוסתר כבמערה
 
הצורך שרק הולך וגדל
שיקרה לי משהו רע ולא רק צל
שיראו זאת כולם
שירגישו רע עם עצמם
שנתנו לי ככה לסבול
שלא האמינו, שטמנו את ראשם בחול
 
כאילו שמי שחי בין סבל לסבל
שמדבר, שמחייך ומושך בחבל
שלא מראה כל שניה ודקה
שכואב לו הבטן, הגרון, או הרקה
זה סימן מובהק לבריאות איתנה
זה סימן שהוא בסדר, אם לא הייתה בפיו תלונה
 
כי רק אם ישכב כל היום במיטה
ויבכה ויצרח וירטיב ממחטה
ויזכיר שוב ושוב כי כואב לו נורא
בפרצוף חמוץ ודמעה מרה,
 
אז בוודאי אף אחד לא ישכח
שהוא סובל ודואב וכואב לו כל כך
רק כך כנראה מבינים ומקבלים
כי לסבול ולחיות זה שני דברים מקבילים (?)
 
למה אני מרגישה צורך להתנצל,
שלמרות הכאב לא נשארתי בצל?
שעשיתי צמה, או צחקתי מבדיחה
שמותר לי לחיות בין גניחה לגניחה?
 
למה חובה  עלי להוכיח שאני סובלת?
למה דאגה מופנית רק למי שמיללת?
למה צריך תזכורת חיצונית לכאב?
ולמה החוסר אמון כשמזכירה שבעצם עדיין כואב?