עיסה של יאוש

עוד שבוע הסתיים בכישלון מוחץ.
כבר כמה שבועות שיום חמישי מגיע, ואני עם הלשון והמעיים בחוץ.
חסרת אנרגיה ורצון לחיות, כי הבולימיה היא כל מה שממלא אותי…
וגם האויר, השמיים, והעננים מלאים בה, והשמש מפזרת קרני מחלה לכל עבר.

האנשים סביבי, גם הם נשאים סמויים של המחלה.
מהבהבים אלי סימנים חלשים שנקלטים ברצפטורים העדינים שלי.
מתסיסים את הזיהום שמתפשט לי בנפש…

עוד שבוע הסתיים באפיסת כוחות אל מול הרצון לצום והדחף לאכול.
מול הרצון להיגמל והדחף להקיא.
מול הכמיהה לרזות, וההשמנה הבלתי נמנעת….

עוד כישלון שנערם במחסן הכישלונות הפרטי שלי שדלתו נעולה ומוסווה על ידי מסך צבעוני במיוחד שנועד להטעות את המתבוננים ולסנוור את עיניהם.

כל כך שמנה….
נראית כאילו בלעתי את כל המשפחה.

איך אני מעיזה להיראות בציבור למרות השקר המהלך שאני…
כמו תרמית שמרחו עליה טיפקס ואף אחד לא טרח לגרד.
אני זרה בעולם, זרה למשפחה, ובעיקר – זרה לעצמי.
מי ייתן ואתעורר יום אחד להיות מישהי אחרת.

אין לי כוח ואין לי כוח רצון… אין לי שמץ של מושג איך יוצאים מהבוץ העמוק הזה שנקרא – יאוש.

ואולי אשאר שם עוד קצת.
כי הרפש דווקא הולם אותי. 
ואולי אשאר שם לנצח,
ואשקע לי בנחת.

 נ.ב.
אל דאגה.
כנראה שתכף ארים את עצמי…