מחווה לדוד אבידן הצעיר: אדם זקן… טוב, מה לי כבר יש בחיי ?

יומני היקר
חברי הטוב

גם הבוקר לא בא לי
לצאת מתאי הקטן
אבל
אאסוף את עצמי
ואצא לעבודה

בשישי ושבת
אהיה off duty
בחמשת אני ב- duty
והובהר לי 
שלא יסכימו 
שבבוקר כמו הבוקר
אשאר בבית 
יש מסגרת
סדר צריך להיות 

שנים 
כל השנים
הייתי חייל צייתן וממושמע
מגיל אפס
בכל המסגרות
מה יש לומר

ועכשיו
אני רוצה 
ניכוי שליש
הגעתי לשישים, ראבאק

והבחירה בידי
לא מתאים למערכת 
שאתן פחות 
ממישרה מלאה
סדר צריך להיות
(בגרמנית זה נשמע יותר אסלי)

ואני יודע 
שעלי להודות 
על מה שיש
יותר טוב מזה 
אין 

ונניח שאני כעת 
בן שבעים
עם פנסיה
ועם לגיטימציה
מקיר לקיר
להרפות
את חנק
העניבה על הצואר 

אז מה ? 
יותר טוב 
לשבת כל יום בבית ? 
לא 

דוד אבידן הצעיר 
כתב 
"אדם זקן, 
מה יש לו בחייו ? 
הוא קם בבוקר, 
אך בוקר בו לא קם." 
אהבתי

גם אני 
"מדשדש למטבח"
גם אני 
שוכח מה רציתי 
שוכח מה זכרתי 
רק לפני רגע קט
וחוזר טקט אחד אחורה
ונזכר
ושוכח 
ונזכר 
ושוכח

אהבתי 
עוד שורות בשירו של אבידן 
"ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב
חשב 
חשב" 
מסע במסדרון, עאלק, 
ונתקע שם
עם איזה הרהור
הקצב מואט מאוד
מאוד.
טוב, 
מה כבר יש לי בחיי ? 

איזה שורות יפות 
כתב אבידן 
"עכשיו מהגרון,
עולים בזהירות,
כמו סיירים, 
…חירחוריו, 
כמו נהמות 
נמר צעיר בסתיו"

וואלה, אני מזדהה
עם השורות האלה
אוהב 
את המילים שאבידן 
שם 
זו לצד זו
"כמו נמר צעיר בסתיו"
עולים בי חירחוריי. 

אני מתייחס לעצמי
כזקן
כבר כמה שנים
לא בגלל 
הגיל הכרונולוגי
לא בגלל 
המצב הבריאותי
לא בגלל 
הזדקנות העור
לא בגלל 
הידללות השיער על הראש
וצמיחתו 
באוזניים 
לא בגלל 
תנועה מסורבלת 
ומקל הליכה 
או הליכון
לא בגלל שאני נראה זקן
בכל אלה 
מצבי רחוק מזיקנה. 

זה בגלל 
שאין לי חשק לחיות
אין לי תאווה לחיים
אין לי שמחת חיים
אין לי איזו תשוקה
"בוקר בי לא קם". 
אני מחשב את קצי לאחור 
אני ממתין 
שכל הסיפור ייגמר כבר

קראתי איפהשהוא
שזה מין דיכאון גברי
אולי 

אבידן כתב 
"לא מלך
ויפול 
לא על חרבו" 
כן

לא מדברים אליי
עניינים חומריים
אין לי כבר 
שום שאיפות 
מקצועיות / קרייריסטיות / רוחניות / אחרות 

כולם סביבי רוחשים בוחשים
סביב נסיעות לחו"ל
ואותי
הטיולים האלה
לא מעניינים
אפילו מלחיצים
גם אם יממנו לי
וידחפו אותי
אמאן. 

נסיעות לחו"ל 
זה פנטזיה לגיטימית 
בתרבות שלנו
על זה אפשר לדבר חופשי 
במשרד. 
נדמה לי
שההתלהבות
היא סוג של 
סובלימציה
של יצר מיני 
מודחק
ולא מסופק. 

היתה לי תשוקה
אחת 

להתאהב
ושהיא 
תתאהב בי
ואגע
ותיגע בי
בתשוקה
ותירצה רק אותי 
עכשיו
ותאהב את ההומור שלי 
ואת החן שלי 
אותי 
והעולם יעצור מלכת

טעמתי כבר מזה
אשליה
קצרת תוחלת
יאללה יאללה
אפשר לחשוב 
שהתשוקה 
לאוכל
מחזיקה 
יותר מכמה דקות 

ועדיין 

ניסיתי 
כשהזדמן לי
לא חיפשתי במיוחד

קיבלתי סיגנלים
מרגשים
טמבל שכמותי

וזרמתי 
בטבעיות 
משוחרר
וחטפתי 
וואחד כאפה
אשכרה 
מה שלי הרגיש טבעי 
היה 
כל כך לא נורמטיבי 
מסלול 
שחולף דרך
כמה טאבואים
יצאתי 
מנוול
אגואיסט
לא אהוד
חי בסרט
מעונה ומיוסר
מינחתי איננה רצויה
כל העיסוק 
בזה
כמו 
לדפוק 
הראש בקיר
עדיף 
בלי כל העניינים האלה.

אז מה נשאר ? 
היין האדום, 
פיתה חמה וקראנצ'ית
עם טחינה, שום, בצל וסחוג, 
לבד 
במטבח.
השקט. 
ומידי פעם
המוזיקה שאני אוהב
to be left alone
לבד 
על דרגשי
עיני אריה
ואינני רוצה 
מעוקצכם
ולא מדובשכם
ולקוות
שלא אסבול
ושיעבור כבר 
היום הזה
ושוב 
אעמוד לבדי 
במטבח

טוב, 
אני 
מה כבר יש לי בחיי

וחלילה 
שלא אתבכיין
כי יש כ"כ הרבה אנשים 
שמזלם לא שפר 
כמזלי
כך שלא ממש 
יש לי זכות 
לקטר
אפילו זה לא

ואז תגיע 
הדמנציה המתקדמת 
ואז 
זיקנה אמיתית 
תשתלט עלי 

ואז אלחץ על 
ידית כסא המפלט 
בתקווה 
(נאיבית?)
שאחרי מותי 
יהיה לי 
קל יותר 
לא רוצה בכלל
לחשוב
על אפשרות 
לא פחות סבירה
שיהיה 
עוד יותר גרוע 
ושלא יינתן לי 
אף פעם
באמת למות
זה סיוט 
של ממש