אמש הלכתי במסדרונות מוכרים.

02.08.16
 הם תמיד היו שם בשבילי במיוחד בחודש האחרון. מוארים היטב, ומכילים הרבה.
זו הייתה הכרה רבה להרבה דלתות שלא פתחתי. והרבה דלתות שעד לא מזמן לא היה לי המפתח אליהן.
זה היה שיח אמיתי שפתח נתיב חדש. אני חושבת שעכשיו מבינים אותי קצת יותר. פרטנו מילים אמש אני ואמא. ההבנות שלי כלפי עצמי התנגנו מפי כמו שיר בשל של קט סטיבנס. היתי כנה בכל מאודי. התחלתי לקלף פיסות של כנות. דברים שלא סיפרתי. על איך שאני יודעת שיש ימים שבהם אני לא שולטת בעצמי, על איך שעמדתי במבחן החיים ואיפשהוא עם עצמי שמחתי שהכדורים רק הרדימו אותי ולא המיתו. אמא הזדעזעה ולפתע ראיתי בה שמץ של בכי מאוד כאוב.
איך היא לא ידעה על זה עד היום. וזאת בגלל שעשיתי מאמצים כבירים כדי להשתיק את זה ולתת לזה לגסוס יום אחד ולהעלם מן התודעה. אבל זה סוג של עוד שד בארון השדים שלי. ואני מקווה שהיא יודעת את זה. שכשדברים קשים עוברים עליך, רק אתה באמת יכול לראות אותם ולחיות אותם בדיוק כמו שהם. וכנראה שלפעמים זה לא בדיוק התזמון המתאים להראות לעולם את האני האמיתי שלך.
עוד לא הייתי בשלה.

כל ההבנה המדהימה שלה עוררה בי טעם לעוד. ורוח היום הסיעה אותי לזכרון יעקב, להפגש עם עוד זוג הורים שחכה לי בזרועות פתוחות. צעדתי עם אבא במדרחוב, כאילו נכנסנו לתוך ציור שמן.
זו הייתה אוירה מפצה ומלטפת. צחקנו וסיפרתי את בושותיי, והם היו שם פשוט בשביל להיות.
בשביל להבין. ואני רוצה לחשוב שקצת בשביל לנשום אותי.
זה היה משחרר וקולח ולא רציתי בכלל ללכת. בדיוק כמו שלא רציתי ללכת מאמא. קצב השיחה היה כל כך אינטנסיבי ואנחנו רק רוצים עוד כזה שטוב. כאלה אנחנו. יצורים אנושיים מוזרים.
אחרי כוס שרדונה ושלוש טעימות של יינות טובים אחרים, נפרדנו באהבה. והרגשתי סופסוף שלמה. זה היה יום של תובנות והרבה הבנות שאיחרתי להגשים. זה הרגיש לי כל כך טוב. כל הרצון לצאת מהבית, לדבר ולהשמע. זה מפחיד אותי שמא מדובר בעליה חדה לצורך ירידה כואבת.. אך כל מה שאני יכולה לעשות זה לפחות להנות ממה שיש.
החיים ממשיכים להתהפך בדיוק כמו שהכדור מסתובב.  

בדרכי הביתה חייגתי למורי כמו באוטומט, כי היא פשוט נהפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומכל מה שאני יודעת ולמרות שהיא רחוקה כל כך על המפה, היא אחותי שעדיין קרובה אלי כל כך בלב. דיברנו מס' מירבי של דקות עד שכבר לא התאפשר לנו יותר ומשם גלשתי חזרה הביתה. בחצות. למצוא את אהובי ששיחק בעקרת בית בזמן היותי בחוץ. הכל היה נקי. ומריח טוב. ומסודר. והוא היה שם זקוף קומה, כאילו ממש חיכה שאגיע כבר לחבקני. הוא תמך בהכל.

הוא שמע את כל מה שהיה לי להגיד. גם אלכס לא מעורה בכל מעשי. וזה הרגיש הזמן הטוב לספר קצת. עד לאיזה רמות של פרנויה הגעתי. למעשה, שפשוט לא יכולתי לשלוט עליו. למחשבות לא הגיוניות ופחד מאיבוד השפיות… סיפרתי והודיתי אפילו קצת בפני עצמי שאיכזבתי הרבה אנשים לפי דעתי.

שארית הזמן שעבדתי במחסני תאורה, היה כאוס. הבהירות פתאום נכנסה לחיי והבנתי כמה טעויות עשיתי. היה לי משהו בידיים שבחרתי לזרוק. במבט חטוף לאחור, האישיות שלי השתנתה כל הזמן. קובי התאכזב. והוא צדק. ואמרתי לאלכס, אבל יותר לעצמי שיבוא היום ואכיר את עצמי טוב יותר, ואז אולי אוכל לאחות חלק מהגשרים ששרפתי. כי אלו טבעם של החיים הדינמיים, כמו שאבא אומר.  

אני שונאת להפר הבטחות. אני שונאת שהרבה פעמים אני מגיעה למצב של להבטיח עם מעט ספק. כי שברתי כמה מוסכמויות ובדרך גם כמה הבטחות. לאו דווקא לאחרים, גם לעצמי.
יש פעמים שמפרים הבטחה כי פשוט אין ברירה. כי אתה יודע כמה טוב זה יפיק בעתיד הרחוק. ויש פעמים שאתה פשוט מפשל שוב פעם.
 ילדים רגישים במיוחד. גם ילדים שהם בוגרים יותר מכל בני כיתתם.
איפשהוא בתוך כל הכאוס "שכחתי" שיש לי אחות קטנה שמחכה שאעשה את תפקידי.
אז אמנם אני לא הולכת איתה מכות כמו שאני ומוריה נלחמנו. יותר נכון היא לחמה, אני ספגתי. חנונית אמתית הייתי, אני מודה.
מוריה אז הפחידה אותי, עם כל ההומור שבדבר.

אבל אני לפחות אמורה להיות אחות שמבלה עם השליש הקטן שלה. ולהוות לה דוגמא למופת. לא לגרום לה לחשדות ותהיות האם לקחת אנשים ברצינות או לא, כי כל מה שהם עושים זה להבטיח ולפשל ולהפר. היא בארה"ב. חווה ולומדת את העולם. אוכלת אותו לארוחת בוקר, כי כבר עכשיו יש בה מן משהו כזה שרעב להתקדם ולדעת.
והיא מציירת את עצמה בכל כך הרבה וריאציות. דפים שלמים שעברו תחת ידיה, טופלו לעיתים בחדות.. ולפעמים ברכות. היא מציירת בתוך הנשמה שלה ואז מעבירה זאת לנייר. היא לא חוסכת במוטיבים ומטיבה בכשרונה מפעם לפעם.

היא שחקנית כלפי חוץ, אך בפנים יודעת בדיוק מה היא ומי היא. ממוקדת מטרה. מספקת לעצמה סיבות מדוע היא שווה את הכל. ענברי אחותי הקטנה. ואני לא הייתי שם לטפח לה את כל זה. הבטחתי שלא אתנתק ממנה שוב. שלא איעלם ועשיתי בדיוק ההפך. אני יכולה ללמוד הרבה מהילדה הזו. איך להפוך לדברים להיות פשוטים. היא הופכת את הכל להיות פשוט יותר.