אני תלתל

4.8.16
אני מתולתלת. אני אומרת את זה כאילו זה הגדרה. נניח וכן.. יכול להיות.
כשמצבי הרוח גועים וגועשים, כשאני חסרת מנוחה, או באובר-מחשבה השיער שלי מתעקם!  הוא הופך את צורתו לניזוק. מתיישר בצורה לא סבירה, גורם ליום שלי להראות באותה צורה במאפיינים המתאימים.  

בימים טובים הוא קופצני ומטעה אנשים לחשוב שהם מלאכותיים מידי, ושאת כל בקרי אני פותחת בפרויקט שוקי זיקרי, על הטואלט שלי בחדר השינה. אני תמיד מקפידה להסתפר בצורה לא שווה. כדי שהנפח יישאר ליותר זמן ויפיץ שובביות כזו שמאפיינת אותי הרבה פעמים.
הם קופצים כשאני משתעלת,
רוטטים כשאני צוחקת
ומתיישרים כשאני מדוכדכת.
ולכן, הקדמתי את הדיכאון שלי, לשנות את התסרוקת התלתלית הרגילה, לפרועה יותר ואפרואית, תלתלים קטנים בתוך סבך של שערות שוטות. כמו שרואים בתצוגות אפנה החולניות והקלאסיות. כי למרות שלפתע אני בעליה, אני מרגישה מוטיבים דיכאוניים שבאים במהלך היום לרדוף אותי. והפלא ופלא, השיער שלי מסתדר ככה מצוין. ממש לפי המרגש.  

אלכס בודק את מצבי הרוח שלי. זה כיף כשהכל ברוח טובה ביננו וקיימת מודעות גבוהה של שנינו למצב.

הנכונות שלי לגבי למצוא פסיכי-אטר אחר, אולי כזה שיהפוך את האבחון לחוויה יותר נעימה ונכונה. אולי כזה אחד שייתן לי מקום לבטא תאכלס את מה שרציתי להגיד. שאני כבר יודעת  שיש לי מחלה. הפרעה. המשהו הזה. ואני פשוט צריכה לקחת כדורים. עם עצמי יש ספקות רבים לגבי היכולת שלי לעמוד בשגרה. זה תמיד היה הקושי הכי גדול. ללכת בתלם מבלי להתפתות לדברים.
אני מתנהגת כמו תלתל, אני היפראקטיבית כמוהו, ואני נשברת כמוהו. ועד עכשיו שוב דבר לא נחל הצלחה בדבר להושיב אותי. אמרתי לאלכס שזה קצת מתעתע. המצב רוח הטוב, והאופטימיות הפתאומיות הבלתי נסבלת שלי. מאיפה זה הגיע?
לפני 3 ימים עוד שקעתי בייאוש ורחמים עצמיים, מאיפה קיבלתי את הכוח הזה להלחם בשביל עצמי? ומתי חזרתי להאמין בעצמי?  זה היי? זה בטוח היי.
זה פראנואידיות? יכול להיות.
זה השפעה של הכדורים? לא עוד לא. זה מוקדם מידי.
זו אני שפשוט מנסה לזהות סימנים מקדימים? כן. בטוח. חלק גדול מאוד מזה.
זה מלא ספקות. ערימה של ספקות. עם הרבה חרא בפנים. חרא שהוא כמעט ושלשולי, טרי ביותר, נמרח עליי כל כמה זמן, אני לא יודעת מי הבן זונה שמורח אותו עלי כל הזמן, כך שאני לא יכולה אפילו להגיד לו להפסיק. גורם לי לעשות דברים שטותיים.

לנסוע לירושלים כדי להכיר בחור שהוא בלש פרטי. ויש לו מכשירים שבודקים האם הטלפון שלי לוקה בתוכנת ריגול. כל זאת היה הגיוני כשחשבתי שאלכס עוקב אחרי וקברתי את הידיעה הזאת יום יום כי אפשהוא ידעתי שזה יתקבל כמחשבה, או מעשה פסיכיים קמעה. ביצעתי את המהלך הזה בשנתיים האחרונות פעמיים. וכשהתוודא לי שהטלפון "נקי" תירצתי בכך שהוא גילה על כוונתי לבדוק, והשמיד את התוכנה עוד לפני שנחשפה… איכשהוא, כמו שהפרנויה הזו נכנסה לחיי, כך היא גם יצאה.
ואז חזרה ואז עזבה שוב. ובינתיים אני לא רואה סימנים שמעידים שהיא חוזרת.

אנשים שפויים הם בטוח משועממים. הייתי רוצה לחוש מה זה שעמום של שפיות. 

הבית שלי עמוס בתהיות. עמוס. בתהיות שלי. אני מפסלת מחשבות מכל כיוון. זה נתפס בזמן.
זה תפס אותי בזמן. לפני שזה הרס הכל.
הצלחתי לראות איפה לכלכתי בכל המערכות יחסים שהיו לי. דביר ביניהם.
דביר הוא אגו מהלך, ספוג של טוב וכנות וטוטליות. הוא איבד אותי הרבה זמן עוד מלפני שנפרדנו. אני הייתי בסרט זר, לא בדיוק על הקרקע. בסוג של ריחוף. יצאתי למסע הרפתקאות עם כרטיס אחד שכמו אמר לדביר מפורשות, אתה לא מוזמן. והשתניתי לו בטווח של שנה.
הוא שמע בום. אני ניפצתי. ריסקתי ושברתי.
והתכוונתי לעשות זאת בעדינות, ולמרות שניסיתי, רק פצעתי אותו יותר. זה היה כיעור בהתגלמות. וכך גם כמעט שברתי את אלכס. השארתי אותו מדמם ופניתי לתוכניות שלי. ללעשות הרבה כסף ולטוס מפה לאחותי ולחיות בארה"ב. כל המכרים ידעו בעבודה, וגם במשפחה אבל לא אני בתת מודע שלי.
כי העובדה היא  שאלו היו תוכניות שלא נועדו להתממש מעולם אלא רק להוכיח לעצמי שלקחתי דברים רחוק מידי. הכל היה אינטנסיבי אז, הארדקור מכל חור.
התגובות שלי,
הכאב שלי,
אדרנלין בעבודה,
נופלת על הפנים בבית.
השתיה.

המשקולת הכבדה שיושבת בליבי והרבה בושה שאני כזאת וותרנית לפעמים, כמו שקובי אמר. הוא ידע לעודד כמו בוס אמיתי אבל גם ידע איך לאכול לי את הראש כשהייתי אני מאבדת אותו ולשם שינוי מכל אותם אנשים אחרים שנתנו ידם בחיי בכל תהליך, או סיטואציה, הוא לא ויתר עליי.