הרבה גבולות לצייר

08.08.16
היום הזה התחיל כמובן בעוד אפיסת כוחות.
מלהתגלגל מהמיטה-לרצפה-ולגלוש-עד-לחדר-האמבטיה- במאבק-פנימי, כי תוך שעה ורבע הייתי חייבת לתת לעצמי פקודת 'זוז'. לוקח לי ממוצע של שעה וחצי להתארגן ואני לא יודעת על מה ולמה, על אף ניסיונותי הכבירים להבין, אבל הוכחתי זאת לעצמי ולעולם מספיק פעמים. אבל יש לי לו"ז ישראלי ממש לא תקין. האיחורים הם מכשול חיי. אבל הניסיון לימד אותי איך להסיט מהם את הפוקוס באלגנטיות שאין כמוהה.  
משהו משפחתי אני מניחה.

מוטי הבין אותי עוד פעם מחדש היום ונתן לכל ההעלמויות האופייניות שלי הגדרה מנוסחת לאחר שהתמרמרתי בפניו על הזקנה עם הקטנטונת. ואחרי שאמרתי לו שהוא מתחיל לחפור לי ולא בא לי לדבר על זה. הוא השפיל מבט ואמר לי- "אני חושב שהבנתי משהו עלייך עכשיו. עוד משהו." אמר בזהירות…

ולהלן ההגדרה המנוסחת- "את לא יודעת לשים גבול לעולם. את מחליטה שאת בורחת. כשאת אומרת שקשה לך לדבר, את אומרת שאת לא יודעת אפה לשים גבולות. כמו שלא בא לך להתמודד איתי, את אומרת לי אל תחפור לי עם זה עכשיו.. הפגישה הזאת כבדה לך היום אז את דוחה אותה…" פירש בחוכמה, "או כמו הזקנה הזאת. את לא באמת העמדת אותה על מקומה. את פעלת בעקיפין ועכשיו את לא ממש נחמדה אליה. את לא אמרת לה מה את חושבת עליה"
נכון.
וזה מביא אותנו להבין שיש לי בעיה של הצבת גבולות. הרבה פעמים זה גובל בלהגיד לאנשים מה שהם רוצים לשמוע, להבדיל מאחותי, מוריה, שצריכה להחזיק את מילותיה בכוח כבנות ערובה.

ובהמשך להגדרה המנוסחת, ככה אני מתנהגת בכל דבר אחר בחיי. לא טוב לי אז אלך לחפש את הטוב בכוחות עצמי. לא להתמודד עם הבעיה, לעקוף אותה. כמו שאמרתי לאמא את כל מה שאני חושבת כי מגיע לה לדעת.

אף אחד לא אמר לה את הדברים כמוני. אף אחד לא מכיר אותה כמו שאני מכירה. דרך החיים שעברתי איתה. כמו שאני אף פעם לא הצלחתי להחזיק במשהו מספיק זמן. עבודה או לימודים. ויתרתי. ברחתי, כי איפשהוא גם שם לא ידעתי לצייר את הגבול. להגיד שקשה ולהודות בזה זה גם גבול מסויים.  גבול שתמיד בחרתי להשקיט ולא לעשות עניין ממנו כי זה פשוט ייאמץ את רוחי ונפשי ואין לי כוח לזה.

איפשהוא תמיד קיימת הידיעה שאתה עושה משהו לא נכון. ושאתה קצת מוותר לעצמך פה ושם. זה בקטנה כזה. משייף את הפינות. מתעגל לכדור כדי שתוכל להתגלגל אחרי עצמך עד אין סוף של זמן ודבר לא נפתר בסופו של דבר. וכן אני מרחמת על עצמי עדיין. אני אומרת שלא אבל האצבעות שלי כותבות אחרת. אני חיה בבועת סבון עכשיו. הכל עוד איכשהוא טוב ויפה.

אני קובעת את היומיום שלי ומצליחה לשרוד מכתיבה לשתיקה וחוזר חלילה. אך כעת שאיני יודעת האם אני רוצה להמשיך במקצוע של עיצוב פנים, זה מערער ומביא מחשבות אחרות שאיני יודעת האם הן שווא או לא. המעבר לארה"ב מעולם לא ירד מהפרק עבורי ועבור אלכס. למען האמת זה מרגיש לנו כמו כרטיס טיסה לתחילת החיים.
זה נשמע כמו תירוץ לבריחה מתוכננת, אך למעשה אני רוצה לחשוב שזו דרך התמודדות קלה יותר.
עם זאת מגיעה הידיעה שאחותי ובעלה שם. וזה תירוץ מספיק משמעותי בשבילי לשקול את תרגום חיי לאנגלית.

זה חלום שמאז מתמיד הרגשתי שיושב עליי יותר נכון מכל דבר אחר וזהו רצון משותף שלי ושל אלכס גם יחד. אז כמובן שיש הרבה מה לחשוב. כמובן שיש הרבה קצוות לסגור. והרבה גבולות לצייר. בינתיים אתחיל עם השכנה הזקנה.