כדי שאוכל להתחיל להבריא

14.08.16
שתקתי בשבוע האחרון ונתתי לתיעוב העצמי שלי לשכנע אותי שלא להתמודד עם מה שהחיים הביאו לי במתנה ושאין באפשרותי להחליף. נכנעתי לייאוש ונתתי לדממה שלי את הבמה להגיד את דבריה- היא עייפה מלדבר, כן עדיין. היא תחזור אליכם כשתשוב לנפשה. והיא אסירת תודה על ההבנה.

בינתיים התחלתי ריפוי בכתיבה וכל כולי שקועה בה בכל השעות בהן אני ערה. פתחתי בלוג מיוחד לקשקושים שלי (קישור למטה) שנקרא- 'שלוש מילים וסיפור'.  זה למעשה, סיפור, אפיזודה, ובניה של עלילה בהתהוות. כי אני צריכה לכתוב סיפור שהוא לא עליי. סיפור שמתגלגל מסצינה לסצינה. ומושתת על שלוש מילים שנבחרות באקראיות, להוביל אותי אסוציאטיבית דרך העלילה. הפלא ופלא זה עובד. המילים מובילות אותי באף.

זה תרגול-ריפוי-בכתיבה, שפיתח סגנון עבורי. סגנון כתיבה שדומה יותר לגריד. מעין מבנה ואופי של התרחישים, שנותן לי מענה לדחות על הסף את כל משימות ההתמודדות שהייתי צריכה לקיים שבוע שעבר. אני מאחרת בביצוע. מי שמאחר, לרוב מפסיד ונותר חסר הבנה. קצת כמו רוב שנותיי התיכוניות. ולמעשה אני מפסידה את החיים  ואת העולם שבחוץ, אבל מסיבה מסוימת אני מפחדת לצאת לעולם, כי אני לא בוטחת מספיק בעצמי בשביל לשים לו גבולות. נוסף על כך, למתוח בפני את הגבול. יש בי משהו שאוהב לחצות גבולות ואיכשהוא תמיד אני מוצאת את עצמי חוצה את הכביש ברגל שמאל. וזהו בדיוק מזלי,להתפס בסמטאות לא בטוחות… לשבת ולכתוב סיפור שבוחן גבולות בטריטוריה טבעית ומוכרת, עדיף הרבה יותר מאשר לבחון את עצמי בשטח. 

עם זאת אני חצופה לאין שיעור, "מנהלת" את העולם מתוך השבלול שלי, מעיזה להגיד לעולם לחכות בשבילי? אף אחד לא מחכה לי. לא עדת החברים המצומצמת שברשותי, לא המשפחה, לא הזמן. המים ממשיכים לזרום באותם נהרות ששטתי, עד שקרתה עלי הטיטניק. ואז הכל נהיה שחור.
כמובן שהם שם בשבילי, אך החיים ממשיכים להתנהל כסדרם.
עד להודעה חדשה אני חיה תחת הדמויות שיצרתי, אני מתפלספת עם החיים שלהם, ואני האלוהים שלהם, כי אני זו שיצרתי אותם. שתלתי בכל אחד מהם תערובת של זרעים שמתחילים להנביט משהו. אני מעדיפה להשקות את עצמי אל תוך העלילה המדושנת, מאשר לשקוע בתוך חיי היבשים.

אחרי הכל המטרה היא לברוח כמה שיותר רחוק, כדי שאוכל להתחיל להבריא.