כמו הפוסט הזה

17.08.16
בא לי כבר להבשיל. כשאני בוחנת את עצמי, מאז ועד היום, אני מגלה שקיימים הרבה חורים בסיפורים שאני כותבת, פערים כאלה שנוצרו, חלל של הרבה מילים שלא נכתבו, מתוך האיסטינקט להכחיש, במשך הרבה מאוד שנים. איפה שהוא הרבה בגלל הדחף לברוח מיצירה שאני לא שולטת בה, ולכן נאבקתי בה, עד כדי שתיקה מוחלטת. 

היום, אחרי רצף של אירועים ושינויים, אני לא מסוגלת להשקיט את אצבעותי, בכדי לפצות על כל השנים שהשתיקו אותי. וזה מתסכל מצד אחד, כי כמה שאני לא כותבת, זה  אף פעם לא מספיק. מצד שני, נאמר לי שזה מה שהופך את הכתיבה שלי למסקרנת יותר;  שזה כמו לקרוא את החיים שלי, כפי שאני חיה אותם בראשי. 

התובנות שפרושות על השולחן היום, מביאות את השובע רק ביום שלמחרת… כשאנחנו שומעים סיפור מהתתחלה, אנחנו יודעים מתי יגיע האמצע והסוף, כאשר רוב הסיפורים הם צפויים לשמצה… הסיפור שלי, זה החיים שלי. ותחילתו, נפתח לרוב מהסוף, אשר מספר את ההווה שלי. ואז אני כותבת את ההתחלה, כשלמעשה היא התהוות העתיד. 

ככה עלילה-יומיומית נהיית מסקרנת. כי היא טומנת בחובה רמזים על עלילה, שמתפתחת בזמן של אמת. אני בדיוק כמו הקורא;  אם הוא לא מבין אותי, זה בגלל שאני עדיין לא מבינה את עצמי. 
~

אני הבנתי שיש לי מקום בעולם של כותבים, אך אני עדיין יודעת שאני עוד לא מספיק טובה או רהוטה בשבילו. אני יודעת שאני יכולה לכתוב על כל דבר. אני יכולה לעשות קומדיה ממצב עגום. ואני יכולה לשבור רגע של צחוק, עם איזה אימפולס דרמתי. 

אני יודעת שהדימיון שלי עשיר בדברים,
הוא פשוט היה בתרדמת, ועכשיו הוא מקיץ משנתו…
אני מרגישה את הנימולים. 

אני בטוחה שאני יכולה להפוך 3 מילים לא קשורות ביניהם, להגדרה הגיונית. אני בטוחה בכתיבה שלי, עד שמגיעה ההססנות של- איך לכתוב את זה. אבל איכשהוא זה יוצא..כמו הפוסט הזה…

אני יכולה לכתוב על כל נושא שיפילו עלי, תוך כדי הבנתו וחקירתו לעומק ברבדים שהם שנונים על החיים. לשזור את חזוני, על תובנות חברתיות מבורכות, שהשגנו בעקבות שכול מדיני.
לכתוב על מוסיקה, על כוונות לשינוי, לכתוב על סקס כנשק, לכתוב על טעויות וחרטות, על הדברים הקטנים המעצבנים שקורים לנו ואנחנו לא מבינים למה, על טיפוסים שונים של אנשים. ולמה לעזאזל הם נתפסים כטיפוסים. 

אני יכולה להיות כותבת מאזוכיסטית.
מעודנת, מחוספסת, פואטית, איפולסיבית ואירונית.  
חשדנית או נאיבית, מתחממת, או כבר מתקלה.
ויש פעמים שאני מסוגלת להיות חיובית להבחיל…

לכתיבה שלי לא חסרות מסיכות ומטאפורות כדי שיעזרו להבין אותה.  
היא מקושטת בהכל; החל מסלנג בוטה וגס ועד טעמים ספרותיים רגישים.

אני יכולה לכתוב את כל זה, ועל כל מה שמעבר כי זה בוער בי. נולדתי לכתוב, כי אני שונאת לדבר!
עכשיו השאלה… אני צריכה להיות בוגרת של משהו כדי להשיג את הזכות הזאת?