חרדה בירושה

לפני החרדה רציתי ילדים. האמת היא שאני דיי טובה בכל הקטע של לטפל בילדים… אני יודעת, האחים הקטנים שלי והבייביסיטר לא ממש אותו דבר כמו להיות אמא אבל אני חושבת שהייתי טובה בזה.
יום אחד נפל לי האסימון: חרדה היא הפרעה שעוברת בתורשה.
מה זה אומר? שלמרות שיש סיכוי של 1 ל5 לילד עם חרדה (לא מבינה באחוזים בכלל) בתכלס, זה סיכוי של 50% על כל ילד שאני אלד.
עד לפני כמה חודשים העובדה הזאת היתה גורמת לי להיות עצובה ולהגיע להחלטה שאני לא אלד ילדים.
אז נכון, זה גם מתוך עצלנות, חוסר רצון להרוס את הגוף הבמילא לא מרשים שלי, אגואיזם ועוד הרבה סיבות אבל אחת דיי מרכזית היא שהבנתי שאני לא מסוגלת לגרום למישהו לעבור את מה שאני עוברת.
קיוויתי שאני פשוט אאמץ כי תמיד רציתי שחוץ מילדים שיצאו ממני הבית שאני אקים יהיה גם עם ילדים של אחרים שהיו צריכים מישהי שתגדל ותאהב אותם
אבל היום קרה משהו שגרם לי להתחיל לחשוב שוב על כל הקטע של האימוץ-
כחלק מהנסיון שלי להתגבר על החרדה נפגשתי עם חברות, בכל פעם אחת אחרת, כמובן שרובן נשואות +ילדים,
מכירים את המבגרים שרואים ילד ומתחילים לדבר בקול מטומטם? אז לא הייתי כזאת אבל בעבר כן חייכתי כשראיתי תינוק ועכשיו? כלום.
חברה שלי נתנה לי את התינוק שלה כדי שאני אחזיק אותו והסתכלתי עליו ופשוט… לא הרגשתי כלום. ממש אדישות.
אני לא חושבת שהפכתי לאדם רע, רק שקלטתי שאני לא אצליח להיות אמא טובה.
כי למה שילד יאלץ לגדול עם אמא חרדתית? מה אם יהיו לי תקופות רעות? המח שלי הבין את זה ולכן פשוט הפך אותי לאדישה לכל דבר שקשור לילדים והאמת? זה מנגנון הגנה שאני שונאת ושמחה שיש לי.