ההפך הטוב

28.08.16

יש לי שריטה בטוח. כמו לרוב האנשים.. 
איזה קוץ שדוקר בתת מודע שלי ומפעיל אותי פתאום קצת אחרת. כמו שגם קורה לרוב האנשים. 
אבל איכשהוא אני מתייחסת אל עצמי כמקרה הכי חמור. אבל גם… 
כמו כל השאר.
אני מניחה שזה טבעי. 
כל הבעיות, הטראומות, המשברים. כולם ככלל, עמוקים וחשובים מספיק
כדי לדרוש התייחסות רצינית. רק שכל אחד מתייחס לכל עניין בגוף אחר.

אם יש דבר שאני שונאת בעצמי והייתי משנה, זה את הצורה שאני מתייחסת למודעות העצמית שלי. אני מודעת בוודאות לתשעים אחוז מהפאקים שלי. מהפגמים המעצבנים שאני מנחילה. הבעיה היא שברוב הפעמים אני לא עושה דבר מהותי על מנת לשנות אותם. או לשפר אותם.
שוב. מכאן התיעוב העצמי.

יש פעמים שאני מדברת על אחרים, כי זו דרך לדבר על עצמי, וזה אגואיסטי לגמרי. בלתי נשלט כי איפשהוא זה גם ממכר. ככה אני רואה את עצמי. אני יכולה לבקר את עצמי דרך אחרים בצורה אינטלגנטית ודיסקרטית. ערמומית במידה מסוימת. בהחלט מורגש שאני בטיפול… כל התפיסה שלי פסיכולוגית מידי. בצורה מציקה.

אני למעשה נהנית משני עולמות, כשהאחד מודע לחלוטין לכל הפוליטיקות הדפוקות שלי ואילו השני, רווי שחיטויות על עצמי. ככה בעצם העולם מתנהל. ככה אנחנו כבני אדם מתנהלים וחיים;  מרמים את עצמנו ואז מלווים את שארית הקיום שלנו בתלונות על מעשינו. 
אלכס הוא ההפך הגמור ממני, ועם זאת הוא המושלם עבורי.

קשה לי כל כך לכתוב עליו בצורה מדויקת כי אני לא מרגישה שהמילים עצמן
מספיק מוקפדות כדי לתארו בתור האישיות שהוא.
אף ניסוח לא יתאים מספיק.
יש לו תכונות של מנהיג שהוא מתכחש אליהן בתוקף.
הוא עד כדי כך לא מודע לעצמו.
עד כדי כך שהצניעות שלו, נראית למעשה כסקס אפיל בתחפושת.

עם עצמו הוא מנהל מאבקים פנימיים קשים, להיות תמיד האדם הנעלה, הפשוט, ששמח בחלקו וקופץ ממטרה, להגשמה, להצלחה, להתקדמות. והוא מנצח את עצמו כל פעם מחדש ובקלות, זונח את הטפל בצד, מתמקד תמיד בעיקר. עובד מתוך הגיון בלבד… אבל ברגישות ועדינות.
הוא נפש שיש בה רצון ויכולת לשינוי. 

יש לו את הקטע הזה שהוא מושך אליו אנשים טובים. הוא עוזר בכל הזדמנות,
חלילה לא מתוך שאמרו לו, אלא כי הוא לא מתבייש להציע עזרה. בדיוק כמו שהוא לא מתבייש לקבל.
הוא כזה אחד שמושך את עצמו למעלה בלי הכוונה של אף אחד. קצת כמו אחותי, מוריה.
יוזמה, היא מילה בסיסית בלקסיקון שלו.
 הרבה פעמים לפני שהוא ניגש לעבודה, הוא מתבונן באחרים, מבקר את עצמו
ומכוון את השאיפות שלו גבוה. ובכל פעם הוא מצליח ביתר קלות. 

חברים, מנהלים, מורים וכל מיני מכרים רוכשים לו כבוד אדיר, כי הם יודעים מאיזה חומר אלכס בנוי.
אפילו על המדינה שהוא לא נולד בה, אלא החליט לעלות אליה, הוא לקח אחריות ונתן את חלקו.
 מאז ועד היום והוא נהנה מכל רגע. הוא כל הזמן מבקש לדעת דברים חדשים, הוא פתוח בראש, על כך תעיד היצירתיות הייחודית שלו, הומני וטכני, בדיוק במינונים הנכונים ובדיוק בגלל זה הוא מצטיין בסקאלה מגוונת של תחומים.

הוא יודע לטפח אותי ולראות את טובתי בלבד, הוא למד אותי מהרגע שהתאהב בי. למד את המנהגים המעצבנים שאני דורשת, אך לרוב לא מקיימת בעצמי, כמו הקיפול המיוחד והחוסך מקום שפיתחתי לארון הבגדים, או להשאיר מים בכלים מלוכלכים בכיור, כדי שהשאריות לא ידבקו אליהן. מיחזור בקבוקי פלסטיק, או חיתוך דק של הבצל… ככה האופי שלו. הוגן כלפי כל האנשים הלא פיירים..

הוא מבין את הבלגן שלי. אני חושבת שהוא אוהב אותו. אני משוגעת על הבלגן שלו. הרבה מחפציו שמורים מתקופת הצבא. עשרות מכתבי תודה והערצה מחיילים שפיקד עליהם. ממפקדים מעליו. עם חלקם הוא עוד בקשרים. כל מיני גימיקים מיוחדים, תופסים אצלו מקום בלב. עטים ישנים, דגלי המולדת שלו, ציוד צילום ישן.
כל הבית שלי וכל התוכן בו נושאים את האופי שלו עבורי. הנוכחות שלו נמצאת בהכל.
בדיוק במקום הקבוע היכן שהוא משאיר את הכפכפים השחורים שלו,
בדיוק באותה צורה כל בוקר. הריח שלו נכנס בתוך הקירות של הבית.

כיף להיות איתו, הוא בחיים לא מציק. במידה וכן, אני אומרת לו בפנים,
זה טבעי בלבד. וזה הדדי לגמרי. לכן הוא קוטל אותי הרבה פעמים כשאני מתחילה קצת לקדוח.
וזה בסדר. אין לנו קטעים של עלבונות… אנחנו לא בכיתה ו'. נראה לי תמיד שאנחנו זוג מושלם כי אנחנו יודעים גם להיות בנפרד מבלי שזה יפריע. יודעים להקניט ולא להעלב.  הוא נשמה בוגרת. כולם אומרים את זה.

האם יש פעמים שהוא מושלם מידי? ברור. כמעט כל יום. אני חושבת שזה מציק בצורה טבעית ונורמלית. בתחילת היחסים, תהיתי מתי הוא יישבר ויקלוט שזה גדול עליו. אבל מהרגע שהוא הבין שאני מאוד פוחדת מזה, הוא הזכיר לי שאם היה רוצה ללכת, כבר היה עושה זאת מזמן. במקום, הוא קנה לי טבעת, ובארה"ב הוא ביים הצעה הוליוודית בטיים-סקוואר. מעין הצהרה. שהוא רוצה אותי עד הסוף המר. אני בטוחה גם שהוא יהיה הראשון ליזום שיחה על להיות שותפים לקבר. ואני בטח אסכים. להזדקן איתו? כמובן. להרקב באדמה איתו? בהחלט. כל עוד נסריח ביחד. כמעט איבדתי אותו פעם אחת. 
על טעות לא חוזרים פעמיים.

הוא משום מה חושב שאני מצחיקה כי אני לובשת זוג גרביים לא תואמות בעליל. אני חושבת שהוא שנון, כי ההומור שלו כל כך אינטילגנטי. הוא מבין מתי מגיעה תקופה שחורה עבורי שוב ויודע שעכשיו זו תהיה תקופה לא קלה עבורו. הוא מכין את עצמו לבית חנוק, לא מאוורר. לניתוק זמני ושהייה ממושכת בבועה משלי. לערימות כלים שמתערמות. לחוסר בתחתונים נקיים…
והוא עושה זאת באהבה.

איכשהוא הוא מצליח להוציא ממני כוחות, להיות ראויה לו. ואז משהו מניע אותי פתאום לקום מהשלולית שנהייתי, להיות אישה טובה. הרבה פעמים אני מצליחה להפתיע אותו עם ארוחה כיפית בסיום של יום. יש לנו טקסים שאף אחד מהעולם החיצון לא יהרוס לנו; אלופים של שש-בש, מכורים למשקאות החמים, לחומרים המעושנים. יש לנו את הקטעים שלנו.
ארוחה תמיד עדיפה בזוג, לחיים עם מים, זה יותר קדוש מיין.  
אנחנו שונאים אנשים רעים, מקשיבים לאינסטינקטים הדוקרים שלנו,
לא מפחדים מלקבל חיבוק אחד מהשני, וחובבים כמה שיותר קינקי.

לפעמים אני חושבת שאני לא מעריכה אותו מספיק. אני לא יודעת איך להעריך אותו. הוא לא דורש דבר. ולפעמים אני פוחדת שהמילים 'אני אוהבת אותך', או 'תודה', מתישהוא פשוט יאבדו משמעות בגלל שהן נאמרו כל כך הרבה פעמים…

הוא כל כך חסין שלפעמים אני לא יודעת האם אני עיוורת ולא רואה אותו, או שהוא פשוט נפש כל כך חזקה לעמוד בכל זן רעיל של משברים שפוקדים את נשמתו, כי לעיתים רחוקות מאוד, אני נזעקת לתפוס אותו ולנחמו. לרוב זה הרבה ההפך..
הוא ההפך ממני בכל דבר. וכמוני בכל שאר הצירופים הנכונים. אני לא אצילת נפש…לא כמוהו.
הוא ההפך הטוב שלי.  זה כאילו לעולם לא נמאס לו להיות אדם טוב.