לעקוב אחרי הצל

פיספסתי את הילדות, אין ספק. הייתה מדכאת-תחת.  
לא. לא הייתי רוצה לחזור אליה. אבל באסה כי הילדות, היא צל. לא הצל הויזואלי הרגיל שאנחנו מכירים, שקצוותיו מתרככים ומתחדדים לסירוגין כשהשמש מטיילת בשמיים עד לשקיעה, אלא צל שנמצא בתת מודע. הוא מגיע אלינו בכל מיני דרכים.

הוא זה שמושך את הטיטניק למטה. היא לא סתם שקעה. הוא צף מעל המים, חובש קצה חד, כמו כריש. הוא חג סביבך כל החיים, מכה בזנבו כדי להרוס לך את מי המנוחות שהצלחת להשיב לחייך לתקופה,  הוא חתיכת כריש עקשן. הוא נלחם. משתכשך כמו תוקף, משפריץ את כל תובנות האחרונות, ישר לפנים.
אין לי ברירה אלא לקבל את זה כמו ילדה טובה.

זה מן יום ראשון כזה שהוא מאפיין את תחילת השבוע, אך למעשה אני עדיין לא מרגישה שהסופ"ש הזה נגמר. יכול ויש לזה קשר לכך שלא הייתה לי פאוזה בין אתמול להיום. ביליתי בהקאת מילים.
רציתי לכתוב שבת שלום לאמא אבל לא רציתי שהיא תקבל רושם שזו הודעה מתנצלת על האחרונות. אצבעותיה הלבישו על עצמה תחפושת, של אמא שלוקחת את הדברים בקלות. שלא נשברת. אבל אני מכירה את המשמעויות.

לראשונה הקשבתי לעצמי ופעלתי בזכות עצמי. אז אני לא מרגישה איזשהוא רגש שגורם לי להתחרט על הדמעות הישנות, אך אחרי שעברתי את השלב הזה, הרגשתי איך האדוות שטשטשו את שדה ראייתי, מתחילות לפוג. ככה מעצמן. בגלל שכנראה זמני הגיע, לראות שבדיעבד מעולם לא חייתי עבור עצמי. וזה כרוך בהרבה השלכות.  במיוחד אחרי שאני מרגישה פספוס אחד גדול. כן כמובן שאני עדיין צעירה וכל השיט הזה, העניין הוא, יכול להיות שאם הייתי מקבלת צוות בימוי מקצועי לסצינת הילדות שלי, הייתי במקום אחר, בטוח.
את הסצינה ההיא ניהלו שני חובבנים… ולצערי אני לא בטוחה שהיא מבינה את זה כמו שזה.

היא רואה את זה בתור סיום של שלב בחיים שהתחיל כבר מזמן, אני רואה בזה הזדמנות להודאה ותיקון. שכן גם לה יש צל שמושך אותה למטה, היא בורחת ממנו רחוק ככל האפשר. כל זאת רק מזכיר לי שיש לי תהליך של אבחון שעוד לא התקדמתי איתו בכלל, הפסקתי את הכדורים המחורבנים מהם כנראה התחלתי להקיא, לא רק מילים. והכאבים בעיצומם, לא רק הנפשיים.

חזרה לרופאים. לפסיכיאטרים, למוטי, לאוטופדים והנוירולוגים, אני לא בטוחה כבר אצל מי אני מטופלת, אני יודעת שעכשיו כל סוג של משימה שאני צריכה לבצע, מסמלת עבורי עוד סוג של צל שגם ממנו אני בורחת, כי פשוט אין לי זין לזה. אני לא יכולה לגדל אחד, לשפשף אותו כמו מנורת ג'יני ולקבל בדיוק את מה שאני רוצה. 

כל הקולות האמיתיים שלי התעוררו לחיים בתוך ראשי ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות. לפחות לא עכשיו. אני רוצה לאהוב, רוצה להיות סבלנית.
לא, להצליח להתאפק שלא להתפוצץ. יש הבדל.
אני רוצה את אותה אמא שזכרתי פעם. מישהי שלא ראיתי בה את הקשיים המכאיבים, כאלה שהביאו אבנים על הכתפיים, ואת השריטות בהמשך. אני מקווה שזה יגיע מתוך מקום בריא. מקום שמקבל ומשלים עם הדברים. והלוואי ואדע לדעת ולהבדיל כשזה יהיה אמיתי. היא אמא שלי. היא יודעת שאני אוהבת אותה.

אני רוצה לחזור לנק' התפנית.
מתי בדיוק הגורל שלי התנווט לכיוון מסויים והגיע אל היעד.
כנראה שאצטרך להמשיך ולעקוב אחרי הצל.