צמרמורת
אני מתחילה להרגיש אותה מתקרבת. אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא נכון, אבל כל הסימנים מראים לי שאני בתקופה על הקצה. לתת לה כר נוח והיא חוזרת.
זה מתחיל במזג האוויר ההפכפך שלא טוב בשבילה וממשיך בזרמים המוכרים.
היו זרמים גם עד כה, אבל לאחרונה הם מתגברים אצלי. זה לא נגמר בתחושת "צמרמורת" ברגליים שאני מרגישה מדיי פעם, "צמרמורת" שבאה להזכיר לי מי המנהלת האמיתית כאן.
היום בבוקר קמתי ועשיתי את המבחן הפרטי שלי: נעמדתי זקופה והורדתי את הראש, והנה להפתעתי הרגשתי את הזרמים. במצב רגיל זה לא קורה, אבל פתאום העובדה שאני יכולה לקבל אותם עפ"י בקשה מלחיצה אותי. אני כבר מכירה את השלבים הבאים.
עוד כר פורה בשבילה: לחץ.
התחלתי עבודה חדשה: לחץ. החלפתי תרופה: לחץ. מה יהיה עם הריון? : לחץ.
לקחתי את עצמי ויצאתי להליכה. להירגע. ללכת עכשיו כמה שיותר ולא כשהיא תפתיע אותי פתאום ויהיה לי קשה.
כבר שנה שלמה שהכול טוב (טפו-טפו-טפו) ולא בא לי שייהרס לי. לא רוצה לחזור לחוסר התחושה, לסטרואידים, לימי המחלה מהעבודה, לחיפוש התירוצים וההסברים על מה קרה לי.
"מחשבות חיוביות" אני אומרת לעצמי.
תצאי להליכה, תשמרי על תזונה, תיקחי עוד איזה ויטמין D, רע זה לא יעשה.
הלוואי שזה סתם מחשבות רעות שלא יצאו אל הפועל. אני נושמת עמוק וממשיכה בשלי.
רק אל תחזרי לי.
