אתמול בלילה הייתי פתאום מוצפת. החלטתי לפרוק את זה בכתיבה, סוג של מכתב ליום הולדת שלי מחר. בוחרת לשתף אתכם במה שכתבתי
שקט. חכי רגע. תעצמי עיניים. תנשמי עמוק... תנשפי.
אני כאן.
אני יודעת שאת מרגישה עכשיו בסערת רגשות. את כועסת, מבולבלת, חרדה, עצובה, שונאת את עצמך, אני רואה הכל.
את מסתכלת במראה הפנימית שלך ורואה מפלצת. מפלצת אימתנית של חושך ותהום שרק מלאה ברע.
נגבי את הדמעות שלך. למה את בוכה? הרי מפלצות לא בוכות.
ואולי... אולי זה מראה שאת לא מפלצת? העיניים שלך נוצצות וכאובות, אני רואה את כל מסע חייך משתקף מבעד הדמעות האלה. הפקירו אותך, נטשו אותך, הקטינו אותך, ירדו עלייך, פגעו בך, הרסו אותך, הותירו ממך אבק. אבל, זה אבק כוכבים. איך אני יודעת? כי את השמש בך אי אפשר להעלים.
גם אם תתפוצצי, האור שלך רק יתעצם. והוא לא יכול להיבלע, בשום מקום ובשום צורה. זה אור שהוא רק שלך, ייחודי לך, והוא נמצא בך, כן כן - בך.
אני יודעת שאת לא מאמינה לי, אבל זאת המפלצת שמדברת. מפלצת הטראומות. היא קיימת בך, היא מתעתעת ואכזרית וחונקת אותך - אבל היא, לא את. היא רק חלק ממך, והיא שם באופן מסוים למענך. היא רוצה לשמור עליך שלא תיפגעי שוב, ולפעמים תוקפת כדי להגן עליך. היא השומר שלך, האסירה שלך והסוהרת שלך.
קשה לחיות עם מפלצות. מי כמוני יודעת. אבל... אפשר לחיות, ורצוי. להגיד לאותה מפלצת שכולאת אותך - אני יודעת מה טוב לי, ואני יכולה לשמור על עצמי בלי שתפריעי לי!
אני יודעת שקשה להתנגד לה, שהרי היא מאוד ערמומית ומשכנעת, אבל אפשר לחיות לצידה ולא בתוכה.
ילדה, ילדה שלי. את שלי כי את אני.
אני מצטערת על כל מה שנעשה לך, על כל הפגיעות והכאב ושברונות הלב, על האכזבות והנטישות והצלקות המרובות - גם כל אלה, אשר את עשית לעצמך.
את, לא אמורה להיות האויב. את, צריכה לאהוב אותך כמו שאת, ולחבק אותך חזק.
תזכרי, שיש לך אותך. וזה המון. האושר שלך שווה מיליון. תהני מהפירות שאת מביאה, תרקדי, תצחקי, תגשימי חלומות, תציבי לעצמך מטרות חדשות, תגלי בך עוד כשרונות - הכי מגיע לך להיות מאושרת. את בדרך לשם, גם אם היא קשה ומפותלת, אל תוותרי, את בדרך.
אני אוהבת אותך. את נהדרת. תזכרי את זה. אני רוצה להיות אני, כמו שאני - ולא אף אחת אחרת.
