להעיף את \"הקול\"

הפסדתי. הפסדתי כל כך הרבה בשנים הכי יפות בתיכון שלי. אני בת 18 ולאט לאט הבדידות נעשית קרובה מתמיד. הקול החולה נעשה החבר הטוב ביותר שלי.התאהבתי בו,אני מרגישה שאני שולטת בו על אף שהוא שולט בי.
מנסה לשלוט בחיים שלי בצורה הקפדנית ביותר בעוד שאני מאבדת הכל בדרך.. את המסיבות,הבילויים,היציאה לבתי קפה לשעה-שעתיים עם החברה הטובה או עם הידיד ששולח SMS ב10 בלילה לאחר ארוחת הערב" מה נשמע?מה עושה?" ואני מסננת אותו כי אני אכלתי עכשיו. וכי לא מתאים לי שיראו אותי.כי השמנתי. כי כל כך השמנתי. אבל לא באמת.
להשתעבד להליכון,להשתעבד לבדיקת עצמות הבריח,להשתעבד להכנת האוכל הקפדני,להשתעבד לספירת הקלוריות,להשתעבד להקאות,להשתעבד למלחמה בהקאות ,להשתעבד למחלה ויחד עם זאת לנסות לקיים חיים נורמליים.
הבנתי דבר אחד- זה לא אפשרי.
או זה או זה.
אני חייבת להעיף את הקול הזה. חייבת לסבול אחרי הארוחות ולא להקיא,חייבת להיות בסטרס קצת בהתחלה אומנם ולקלל את עצמי שאני לא מקיאה,אין ברירה.. רק ככה אני ארוויח חיים.
נכון?תגידו לי שאני לא טועה.
אני רוצה חיים. אני רוצה שוב לצאת. אני רוצה שוב לרקוד במסיבות. אני רוצה שוב לשתות בלי לדפוק חשבון כי לקחתי תרופה פסיכאטרית כזאת או אחרת… אני רוצה שההפרעה לא תנהל אותי,נקודה.