שקר אחד גדול .
אני חיה בתוך שקר.
אני קמה לבית הספר,לומדת. אני לומדת? מה אני בעצם לומדת?
כלום.. אני סופרת את הדקות והשניות רק ללכת הביתה ולאכול או יותר נכון לזלול את המקרר.
מחכה לימים שאני יוכל להישאר בבית בשקט לבדי.. ואז מצטערת על זה שביקשתי שיהיה בית לבד..ומתחננת שיהיה מישהו כי רק ככה אני שולטת בעצמי.
למה אני גורמת לעצמי נזקים ואז בוכה?ואז עוד הפעם? ואז שוב? ואז מצחקקת עם חברות ומוכרת להן שקר וסיפור עם עלילה כל כך מתוקה ויפה-עם התחלה ואמצע חביב ביותר . . .
לפעמים אני חושבת שאני אימפולסיבית ושקרנית פתולוגית
ואחרים בחוץ לא מפסיקים לתלות בי תקוות לעתיד ואני רוצה לצעוק
"קאט !!!!!!!!!!!!!!!!!! אלו הן תקוות שווא!!!!!!!!!!"
אני מקיאה. אני לא מפסיקה להקיא! תתעוררו . זה לא הקאות פעם ב…
אני לא יכולה להפסיק. זה לא יכול להפסיק.
זה תבוע בי. זה ימשיך להיות תבוע בי כל החיים. אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה. אני חולמת את זה בשעתיים שאני ישנה בלילות.
