האיזון בין רופאים לבין מטפלים, וההקשבה לנשמה

אני עם אסטמה מגיל צעיר, שהחמירה מאוד בזמן האחרון והפכה ל COPD
ולא עישנתי בחיים!
כל השנים הייתי בדעה שהכל שייך להשפעה נפשית. ברור שכשאני מתוחה זה מתגבר וכשאני רגועה הנשימה טובה יותר.
עברתי המון טיפולים שונים ומשונים. יש לי מחברת שלמה של ניסיונות.
ולפני שנתיים, רק אז, במצב נשימה קשה, הלכתי להיבדק במרפאת ריאות.
האבחנה הייתה קשה מאוד.
אחרי זמן הרופאה שלי הציעה להכניס אותי לרשימת מועמדות להשתלת ריאות.
יצאתי ממנה המומה, בקושי נושמת…. מבוהלת.
וכמו שדברים קורים, לא במקרה, הייתי בכנס שבו מושתל ריאות סיפר על עצמו ועל הבחירה שלו לעשות את הניתוח.
זה גרם לי להתקף חרדה
ואחרי כמה שעות להחלטה פנימית חזקה וברורה:
אני לא הולכת לניתוח כזה, אני לא הולכת ליפול בידי הרופאים להרפתקה שרק אלוהים יודע את סופה.
אני אחיה הלאה כמה שיינתן לי, אהנה מכל יום, כל זמן שאני מסתובבת ויכולה לתפקד.
במוגבלות , אבל יכולה.
בימים האחרונים, אחרי ההחלטה הזאת, הנשימה שלי השתפרה!
המחלה הזאת, ולדעתי כל המחלות הם פסיכוסומטיות.
גם אני לא שמתי לב הרבה שנים למשמעות המילה הזאת..
פסיכו= נפשי
סומטי= גופני
אז זה גם וגם.  הגוף שלי חולה בריאות. זאת עובדה. והנפש יכולה לשפר או להחמיר את המצב.

אני לומדת לאזן את עצמי . כן לוקחת תרופות, כן הולכת מדי פעם להיבדק וגם יודעת שמצב רגוע וחיים שבהם אני אהנה, גם הם סוג של תרופה.
כל אחד הולך למות כל רגע, זאת עובדה שאנחנו לא יכולים לשנות.
אז אני מחליטה להנות מהרגע הזה. זה כל מה שאני יכולה לעשות!