מה קדם למה – הדיכאון למחלה או המחלה לדיכאון?

ברמה  האישית בשאלת הביצה והתרנגולת הזו אין לי תשובה. אין לי מספיק ידע וכלים כדי להגיע אליה, ובינינו זה גם לא ממש משנה או רלבנטי. המחלה כבר כאן. ההתמודדות כבר כאן. המלחמה לא להישאב לתהום הדיכאון-הקיטור-והרחמים העצמיים יומיומית ומנגנון ההשרדות וההדחקה בפעולה.

(אגב, זה אותו מנגנון הדחקה שהרפואה המשלימה מייחסת לו התפרצות של מחלות ותסמונות שונות במקום התמודדות באופן של הוצאה החוצה).

כן כן הבנו, מחלה, דיכאון, בכיינות. מה הלאה, עם מה בעצם מתמודדים? מה הסיפור פה?

ובכן, לרוב לא תזהו אותם, את החולים הכרוניים האלה. זה יכול להיות השכן שאת רואה עושה ג'וגינג מידי ערב (הוא רץ אז איך ייתכן כי הוא חולה כרוני? – ייתכן גם ייתכן!), זו יכולה להיות קולגה לעבודה, אמא של ילד מהגן או הילד של השכנים.

לחולה הכרוני אין (למיטב ידיעתי) קרניים או זנב. הוא לא מסתובב עם תרופות ביד או צועק "כואב לי. מעצבן לי. סטופ כדור הארץ נשבר לי". 

לחולה הכרוני אין סממנים חיצוניים בדרך כלל, וגם אם יש לרוב רק יודעי דבר יבחינו בכך. כי החברה משתדלת להיות בריאה. החברה רוצה להיות בריאה או לפחות להעמיד פנים שהיא כזו. ולמרות שאנחנו בשנות האלפיים, עדיין חולים זה טאבו, מחלות זה משהו לדבר עליו רק בשקט, בדלתיים סגורות (אם בכלל) וכמובן – לא ליד הילדים!

אז על קצה המזלג עם מה מתמודד החולה הכרוני?

אם נוריד רגע את הבירוקרטיה, התשלומים, התיזוזים לבתי מרקחת, תופעות הלוואי לתרופות וטיפולים, תרופות וטיפולים, אשפוזים, מפגשים עם רופאים – וכל הזמן והאנרגיה שאלו מצריכים..

(זהירות הכללות לפניך!)

*חוסר האפשרות להתבטא באופן חפשי בעניין מבלי להסתתר, לפחד או לדאוג

*חוסר תמיכה/אמפתיה מהסביבה והמשפחה או עודף באופן מעיק

*קושי/שינוי בכל הקשור בחברתיות; חברים, משפחה, בני זוג (תדירות, טיב וכו)

*חוסר יכולת להגשים חלומות (יכול להיות משהו פיסי כמו טיול ארוך או אחר)

*פער מתמיד בין הרצוי למצוי; בין מה שמתכננים ורוצים לעשות לבין מה שקורה בפועל

*שינוי אורח חיים כפוי; בין אם זה להתפשר על עבודה בהיקף נמוך יותר או לא לעבוד כלל, לעבוד בדבר שונה ממה שהוכשרת אליו וכיו"ב.

*שינוי אורח חיים כפוי; תזונה ופעילות פיזית. חולים כרוניים מתבקשים, לא אחת, לצרוך משהו שנוא, לוותר על דברים אהובים, להתמיד בפעילות גופנית קשה או כואבת (פיזיותרפיה?) וכן הלאה.

*שינוי תכניות של הרגע האחרון לאור גחמות המחלה/התקף

*שינויי מצב רוח בהתאם להתקפים-מזג אויר-תרופות-כאב

יש כמובן עוד אבל את הדברים הגדולים, המשמעותיים והכלליים ניתן להבין מרוח הדברים שכתבתי מעלה.

בפוסט הבא אפרט יותר ברמה האישית הפרטית.

אך מבחינתי, הסעיף של הפער בין הרצוי למצוי הוא הוא הטומן בחובו את זרע ההרס והדכדוך.

איך מג'ינג'ית פעילה, המפיקה של הח'ברה, קמב"צית האירועים, שתמיד ידה בכל – הפכתי לאמא הספונה בביתה, המעדיפה תמיד פעילות ב-ד' אמות עם הילדים על פני התרוצצות בגני שעשועים, זקוקה למנוחה שאינה עולה בקורלציה לבני/ות גילה ומחזיקה בתיק רפואי בעובי כרך של האנציקלופדיה העברית.

ובינתיים, מה דעתכם, עם יד על הלב, האם במצב כזה לא הייתם לוקים, ולו בקמצוץ של דיכאון? ואם לא – אשמח לדעת איך.