הכל בסוף נגמר.

קמתי בחרדה מטורפת.

שמעתי את דפיקות הלב שלי מהחזה.

אם היו מודדים לי דופק, הוא בטח היה על 200 ומשהו..

במהלך היום תיזזתי מחדר לחדר כמוכת מאניה.

אפילו קלונקס לא עזר.

אני מרגישה שימיי כאן הולכים ותמים.

בנות עוזבות והמחלקה כמו תחנת רכבת.

אני כבר לבד לגמריי.

כל החברות נעלמו, חלקן נזרקו וחלקן זרקו עצמן.

אני לא מספיקה להתאבל על אחת וכבר צריכה להתאבל על אחרת.

לפעמים אני קמה בבוקר ולוקח לי כמה דקת להתאפס ולהבין שלא.

אני לא במיטה שלי, אני על מיטה קרש.

ולא, זה לא הכלב לרגליי, זה רק השמיכת פליז.

ואני בדירת ארעי זמנית ביותר.

וכנראה שזמני תם לו.