הכל בסדר והכל יהיה בסדר.
מוטלת על הרצפה בכניסה לחדר, מעולפת.
השיער מפוזר לכל עבר, כך נאמר לי.
כך תואר לי מצבי בשעה 4:00 לפנות בוקר.
אין לי שמץ איך ומה הביא אותי למצב הזה.
יום שבת.
עניתי בביטחון כששאלו אותי איה יום היום.
ואז חשבתי לעצמי שאם מדברת אליי אחות ואני במחלקה,
כנראה לא יום שבת.
ביום שבת אני אמורה להתמודד עם ההפרעת אכילה שלי לבד בבית.
בדיקת לחץ דם ודופק, בדיקת סוכר, בדיקת חום, בדיקת דם.
בדיקת שתן ועוד בדיקות רבות היו מנת חלקי באותו יום.
העיקר שלבנות במחלקה עשיתי את היום.
לא היה דבר שדברו עליו מלבדי, הייתי על ראש התורן.
זה נורא.
אחרי שהתאוששתי ניגשו ושאלו אם הכל בסדר.
איזו שאלה נוראית, איך הכל יכול להיות בסדר?
אבל אני באמת מאמינה שהכל יהיה בסדר.
