עוצמת השנאה

השנאה העצמית כ"כ גדולה

היא רק מתעצמת ומעצימה

לא מפסיקה להרפות מן המחשבה

היא מציקה ומכאיבה

ואני לא מכילה ולעצמי מכאיבה

ומשתגעת מעוצמת המחשבה

אם ננסה לתאר זאת בצורה ברורה

זה כמו לאהוב תינוק אהבה טהורה

לצבוט את פניו וכמעט לגרום לו רע

מעוצמת הרגש שמציף את הגוף והמחשבה

הקיר הדק המפריד בין שנאה לאהבה

גורם לאותה הרגשה מוזרה

שאתה לא יכול להכיל בתוכך

ולא יודע איך להוציאה מתוכך

ופשוט מכאיב עד לרגיעה

בעוצמת הרגש- עוצמת השנאה

אך כמו האהבה, שרק מתעצמת עם הנגיעה

כך השנאה לא נעלמת עם ההכאבה

היא חיה ובועטת כל שניה ושניה

ואת עצמה מזכירה בכל סיטואציה

איך מתחילים להבין איך כל זה קרה?

והיכן היא בעצם נקודת ההתחלה?

אוי.. עוצמת השנאה

אין כבר יכולת להכיל בתוכי אותה