מה שווים החיים אם אני לא שולט בהם?

עד לא מזמן עבדתי במקום לא רע. התנאים לא היו רעים, גם הקולגות, השכר היה סביר, אבל לא אהבתי את מה שעשיתי. לא אהבתי את התפקיד שניתן לי, ואם הייתי שואף להתקדם יותר, הייתי צריך להשקיע יותר זמן מהחיים. זמן שמצריך כוחות, כוחות שאין לי בזמן האחרון. מרופא אחד לרופא אחר, מבדיקה אחת לבדיקה אחרת, רק שמישהו יתן לי דף ויחתום לי עליו מה יש לי, מה אין לי, ומה צריך לעשות כדי שאוכל לחזור להיות אני. אבל בשביל לחזור להיות אני, צריך ללכת הרבה אחורה בחיים שלי ולחפש איפה אני הלכתי לי לאיבוד: באיזה מן המשברים \ הטראומות \ כל התשובות נכונות אני נעלמתי לעצמי כאילו לא הייתי ומה קרה לי שם שהרג אותי.

אמא אומרת שלהישאר בעבר זה לא טוב ולא בריא. לפעמים אני מסכים איתה, לפעמים גם לא; אבל קשה להתקדם כשאתה תקוע בנקודה בחיים שבה אף אחד לא זרק לך גלגל הצלה וגם כשכן כבר זרקו זה היה מאוחר מדי. התייאשתי בכל מקום שהייתי בו וגם ברחתי לא מעט. לא יודע, קשה לי להישאר בנקודה אחת, וקשה לי יותר לעשות דברים שאני לא מעוניין אלא רק בשביל מטרות מסוימות (למשל, כסף, או לרצות אנשים אחרים). קשה לי הרבה דברים בחיים, ובגלל שכל כך קשה לי אני הורס לעצמי בעיקר וחבל;

אתמול קפצתי לאכול בחוץ בפלאפליה גדולה ומוכרת (לא חשוב שמות) שיצא לי כבר להיות בה כמה פעמים, כי טעים שם. אפילו שהמצב הבריאותי שלי לא כל כך מתיר לי לאכול פלאפל בשמן מנועים, ואפילו שאני לא בטוח שהפלאפל שם באמת עשוי בשמן מנועים ואולי בכלל בשמן תינוקות*, עדיין שמתי לב שתנאי ההיגיינה שם לא משהו. אבל הייתי רעב ולא היה לי כוח להכין בבית אז קפצתי לבחוץ. ובאותו רגע שחשבתי על זה שאני אוכל משהו ממקום לא היגייני ולא זורק את זה לזבל, ייסרתי את המחשבות של עצמי למה בכלל מלכתחילה הלכתי לשם. ומצד שני אמרתי לעצמי שאם לא אוכל, אהיה רעב, ומה אם למשל הייתי עושה הזמנה הביתה ולא הייתי רואה גם ככה את חוסר ההיגיינה שלהם, וגם ככה כולם לא היגיינים, ובאוויר יש חיידקים, ומיליארד תירוצים להצדיק לעצמי את מה שעשיתי. אבל הלכתי לישון אחרי שייסרתי את עצמי בלי סוף וגם צחצחתי שיניים 300 פעם, רק כדי לנסות לנקות את שאריות הקוליפורמים שבטח נשארו לי בפה;

אני כבר שבועיים מחכה למכתב ממדינת ישראל, שאמורה להעביר אותו דרך שירות הדואר של עצמה. אבל משהו בתהליך שבין הרשות לדואר (שבעצם, גם הדואר הוא רשות, לא?) מאוד מאוד איטי. זה כאילו שהמדינה צריכה לשלוח פקס לדואר והדואר למדינה בחזרה, והעיקר שאני אחכה: אין תיאום – יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. ובדרך כלל היד הימנית נמצאת בתוך שקית דוריטוס ומנשנשת בהפסקה ויד שמאל מתכתבת בקבוצת "עובדים ונהנים" של אותה הרשות ואני בינתיים ממתין ששתי הידיים יחזרו לסנכרון מלא ביניהן ויתחילו לעבוד, כי שילמתי על שירות שאני לא מקבל. כל יום בעצם, אני משלם על שירות שאני לא מקבל, אבל למדתי לא להתלונן כי זה מה יש.

בינתיים, עד שאמצא עבודה חדשה (שגם אותה בטוח אשנא), הכרתי מישהי שאני נורא מחבב. אבל כמו שאני מכיר את עצמי, גם שאין לי סיכוי איתה, וגם שלעולם לא יהיה בינינו משהו. אני מנסה להתרחק כמה שיותר כדי לא להיקשר אליה, וזה עובד לא רע.

אני חושב שאני חייב להתחיל לעבוד עם עצמי על כל המגרעות המטופשות שלי, או לפחות לחלות במחלה סופנית ואז לחסוך לעצמי את הצורך בלעבוד על הבעיות כי אז ישאר לי רק שבוע לחיות ואז אמות (שמח וטוב לב אחרי שאכלתי 20 כדורי פלאפל מטוגנים בשמן מנועים)

*מי שהמציא את השם "שמן תינוקות" צריך לשבת בכלא כל ימי חייו כי זה מטריד לחשוב על תינוקות שהופכים לשמן