רצה במקום, העיקר להמשיך לרוץ

מדהים איך אני צריכה לכתוב ברגע זה ממש 4 עבודות מחקר והן כולן ממתינות שאקיא קצת מילים מיותרות בבלוג שלי וזאת כדי שאוכל סוף סוף להתעסק קצת בעיקר במקום בגועל נפש הזה.

אני משקרת לעצמי.

משקרת לכולם כמובן…

אבל בעיקר לעצמי…

אני חיה כאילו הכל טוב.

אני בריאה.

אני חזקה כמו שור.

משקל כמעט תקין.

מתחזקת את הכמיהה לאנורקסיה בדרכים מפגרות וחסרות כל טעם.

דרכים שבכלל לא משפיעות על המשקל שלי.

דרכים שגורמות לי להרגיש כמו Wannabe.

מזויפת. 

דואגת שכל עבודה אקדמית שלי תעסוק בנושא. 

מדברת על זה.

נושמת את זה.

חיה את זה.

אבל אוכלת כמו בהמה.

אני כל כך בריאה שההורים שלי אשכרה מרגישים בנוח לנסות לדרבן אותי לעשות ספורט.

לדרבן אותי להסתכל על מה שאני אוכלת. 

כאילו 15 שנה של אנורקסיה לא לימדו אותם שאם יש משהו שלא מדברים איתי עליו זה אוכל או ספורט.

אבל לדעתם ולדעת כל השאר אני כבר בסדר.

אפשר לדבר איתי על הכל בלשון עבר.

ואולי טוב שכך.

עדיף.

כך כשסוף סוף אעבור בעוד חודש לגור לבד, אהיה שוב אדון לעצמי.

אני אחליט אם מותר לי לצום או לא.

אם מותר לי לעשות ספורט וכמה.

אם מותר לי לתלות תמונות השראה בחדר,

לסגוד לרזון,

להתאהב באנורקסיה שלי מחדש.

ואף אחד לא ידע.

כי סוף סוף אהיה לחלוטין אדון לעצמי.

לבד בעולם המופלא שלי.

ואף אחד לא יראה איך אני ארד במשקל.

איך סוף סוף אעניק לאנורקסיה שלי את המקום שלה מחדש.

המקום הממשי שלה בחיים האמיתיים שלי.

אקים אותה מהשינה הארוכה שישנה עד עכשיו בלית ברירה.

כי אלוהים יודע שניסיתי.

ניסיתי למצוא טעם לחיים האלה.

ניסיתי למצוא את האושר הנכסף שימלא את מקומה של האנורקסיה בחיי.

אבל כלום,

באמת שכלום לא הצליח לעולם לגרום לי לאושר וסיפוק כמו שתחושת העצמות הבולטות גורמת לי להרגיש.

כמו נרקומנית שצמאה למנת הסם היומית שלה.

רק להרגיש טוב את בליטות האבן מבעד לעורי הדק.

רק להרגיש שוב כיצד הקיבה שלי נהפכה לכל כך קטנה שאפילו כוס מים גורמת לה לתחושות של אי נוחות.

להרגיש שוב איך בכל צעד שגופי עושה הוא שורף עוד קלוריה, עוד תא של שומן, עוד תא של חיים.

להרגיש איך אני והאנורקסיה שלי שוב הופכות לאחת.

לא עוד מלחמות.

לא עוד להיות מותשת מהבחירות היומיומיות.

רק התמסרות מוחלטת.

התמסרות לאהבה שלי.

התמסרות למחלה שלי.

התמסרות לזו שבסוף תהרוג אותי.

התמסרות לעצמי.